נראה שהמערב אינו מבין את המסרים ההיסטוריים שמעביר לו פוטין, או שהוא סבור בטעות שרוסיה היא ארגון טרור מוסלמי. אחת הבעיות החמורות של המערב בכלל ושל ארה"ב בפרט בעשור השלישי של המאה ה-21, היא שאבד להם הקשר בין אידאולוגיה אוטופית ואנרכיסטית לבין מציאות גיאופוליטית עולמית. המערב רואה את העולם דרך משקפים מקוטבים, שנעדרים מהם הגוונים שאינם עולים בקנה אחד עם השקפות עולם פוסט-מודרניות או עם האיומים הישירים עליו של הטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי. על-רקע ההתרחשויות באוקראינה והאזהרות שהשמיעה סין לגבי טאיוואן וים-סין הדרומי, האוטיזם המערבי הופך מסוכן יותר לעולם.
אם אירופה אינה רוצה לעלות בלהבות בדומה לאוקראינה, עליה לא לראות באירועי אוקראינה "תאונת עבודה", אלא השקפת-עולם של כוח מקביל למערב, שרואה את האינטרס הביטחוני-קיומי שלו באופן שונה מזה שאימץ לעצמו המערב. אירופה חיה עדיין בצילה של מלחמת העולם השנייה וספיחיה, כשאת המלחמה הקרה של המאה ה-20 עברה בחסות המטריה הצבאית של ארה"ב, שהגיעה במלחמה זו לשיא כוחה העולמי ונמצאת כיום בתהליך איטי של שקיעה. כלכלתה של ארה"ב היא עדיין עוצמתה הגדולה ביותר
1 אבל מצבה הפנימי רעוע ומדרדר את הסולידריות האזרחית בה. כמו-כן, מתרופפת במהירות ההומוגניות של הרכב האוכלוסין שלה בגלל ירידה מהירה בפריון הטבעי והגירה בלתי מבוקרת פנימה של "ערב רב" של מהגרים המייצגים תרבויות, דתות והשקפות שונות ואפילו עוינות זו לזו. הגירה מסוג זה העולה בהיקפה במהלך 3 דורות על כ-25% מהיקף האוכלוסין כיום אינו מבשר טובות, משום שתהליכי ההטמעה בתקופה זו איטיים ו"כואבים".
2
מבחינה זו, החשיבה האמריקנית מפגרת אחרי החשיבה הרוסית ואפילו הסינית, ומפגרת מאוד מול החשיבה המוסלמית השיעית וזו של החלקים הקיצוניים במילייה הסוני. למעשה, המוקד הדמוגרפי והתרבותי של המערב נמצא כיום עדיין בארה"ב. הגיבוי העיקרי לו נמצא באירופה ושני החלקים בשילוב עם "השלמות" שוליות בקנדה, אוסטרליה ומושבות הכתר הבריטי, מהווים את הגרעין הדמוגרפי-תרבותי-נוצרי העיקרי, שהוא בפועל המערב.
ב-"התנגשות הציביליזציות" תיאר הנטינגטון חלק מהמאבק העולמי הצפוי בין הנצרות לאיסלאם לאחר עידן הקולוניאליזם והאימפריאליזם. אולם ממדיהן של סין והודו והמרחק בין אירופה והמזרח הרחוק לארה"ב, מכניסים כבר עכשיו למשוואת המאבקים על הגמוניה עולמית או על ייצוב שווי-משקל עולמי מעצמתי חדש משתנים שמשקלם היחסי ילך ויגדל בשני העשורים הבאים. בין אם נרצה ובין אם לאו, רוסיה וסין (ולהערכתי גם הודו) מבינות זאת כבר עתה ונערכות לקראת שינוי זה. נסיגתה של ארה"ב מהמזרח התיכון היא אפוא שגיאה אסטרטגית, אעל-פי שניתן להבין את רצונה להפטר מתפקיד שוטר העולם ולהתמסר בתקופה הקרובה לעיצוב מדיניות עולמית תואמת לעולם המתהווה סביב.
מעצמות מעצבות אזורי השפעה סביב התחום המוגדר כשטחיהן הריבוניים. שילוב השניים מבטא את אחד המשתנים המרכזיים של העוצמה הגיאופוליטית הכוללת. במאבקה הנוכחי של רוסיה נגד המערב על גבה של אוקראינה וכנראה לא רק שם, מעצבת רוסיה מחדש את אזורי ההשפעה שלה ממערב לגבולה המזרחי. בעוד מדינות נוהגות לשמור בקפידה רבה על ריבונותן בשטחיהן, פועלות המעצמות באופן דומה גם לגבי אזורי ההשפעה. הואיל ואלה אינם נשלטים בדרך כלל ישירות ע"י המעצמות, מהווים הם גם כר נרחב לחיכוך בעוצמות שונות ביניהן בו מופעלים בזהירות גם כלי נשק קונבנציונליים ובני-ברית וגרורים מסוגים שונים. בהיות המעצמות העולמיות חמושות בנשק גרעיני, נרתעות הן מעימותים ישירים שעלולים לגרור שימוש בו. זו התמונה שראינו בשעתו בווייטנאם, בקוריאה ואפילו בקובה וזו התמונה הצפויה גם בטאיוואן שנחסכה בהונג-קונג ומקאו בזכות ויתורן של בריטניה ופורטוגל על מושבות-עבר אלה.
זו התמונה שאנו רואים עתה באוקראינה ונראה קרוב לוודאי גם במולדובה. עמדותיו של פוטין בשאלת המדינות הבלטיות יותר ממרמזת על "ויכוח ער" מול המערב גם ביחס אליהן, והשאלה לאן יגלוש תלויה בהיערכות של ארה"ב ונאט"ו ובתקיפות העמדה שיגבשו; אין להן זמן רב להכנות. אוקראינה ומולדובה אינן מדינות נאט"ו וכנראה לא במקרה, מעמדן של המדינות הבלטיות שלא לדבר על פינלנד ושבדיה, מבחינת המערב שונה; פוטין עומד לאתגר את כולן.
במערכות הידיעות והתקשורת שלנו התרגלו לדברר את המערב וארה"ב כמעט מילה במילה ובתוך כך גם עולים על סדר היום לא מעט דיברי הבל. פוטין אינו חותר לחיסול אוקראינה או מולדובה או כל אחת מהמדינות האחרות שהוזכרו לעיל. הוא חותר לשנות את מעמדן הבינלאומי ולהגדירן כאזורי חיץ בין רוסיה למזרח אירופה. אם נאט"ו לא תערך כהלכה, אפשר שבמועד מאוחר יותר "יתפנה" גם למדינות אלה, במיוחד: פולין, רומניה, הונגריה וצ'כוסלובקיה (לשעבר). אם אלה לא תערכנה כהלכה, הן תקרבנה את הסיכוי לעימות גרעיני, מפני שפוטין חסר "מעצורים מוסריים או דמוקרטיים"... ובידו יכולות נרחבות בתחום הנשק הגרעיני הטקטי.
לא נכון יהיה להשאיר סקירה כזו ללא התייחסות קצרה למזרח התיכון וישראל. ארה"ב ממשיכה לבלבל את עצמה ואת מדינות האזור במו"מ ההזוי עם אירן על תוכנית הגרעין והאימפריאליזם האזורי שלה, שכל כולו אשליה שדוחה במעט את המשבר הצפוי. האימפריאליזם האירני כמעט אינו נכלל בדיון ורק הגרעין שבא לגבותו הוא המוקד. אולם למעשה הגרעין הוא רק חלק אחד מהאיום האסטרטגי הקיומי של אירן על האזור ובכלל זה ישראל ואפשר שאפילו לא החלק המכריע.
3 אירן חותרת להיות מעצמה אזורית ומאמינה שיתאפשר לה להגשים יעד זה באמצעות תוכנית הגרעין והחתרנות האזורית המתמשכת שתקבל חיזוק כלכלי ניכר, אם יחתם ההסכם. לכן, האופן שבו נוהגת ארה"ב כלפי אירן מזכיר מאוד את התנהלותה גם מול רוסיה בנושא אוקראינה. מבחינת ארה"ב, כנראה אין הבדל גדול בין שני ה"
אתרים" שנמצאים במרחק גדול מאוד מארה"ב ובמרחק לא גדול זה מזה - "באזור הנסיגה מרצון המסודרת של אמריקה ממעמדה הגלובלי". בשל נסיגה זו והכשלון המוחץ של הבריחה מאפגניסטן, בחר פוטין במועד הנוכחי לביצוע הפלישה לאוקראינה. בשל הרשלנות האמריקנית בנושא הגרעין האירני, עלולים אנו למצוא עצמנו בעתיד הלא רחוק במלחמה אזורית נגד אירן - שני צדדים של אותו מטבע.
אירופה מצאה עצמה לא מוכנה למהלכיו של פוטין ומפני שלא הייתה מאויימת ישירות הפקירה את אוקראינה. אינני סבור שהיא פועלת אחרת גם עתה משום שמלבד הצהרות סרק של גורמי נאט"ו, רק גרמניה הודיעה על תוכנית שידרוג ממשית וגדולה של כוחותיה הצבאיים. בעימות מול אירן נהיה אנו בקו האש וחיוני לא לשכוח זאת. אוקראינה מוכה. בכך אין כל ספק. בלשון המעטה, היא לא התכוננה כראוי למלחמה זו אעל-פי שהייתה צפויה כבר מאז 2014 ושגתה בהחלטתה להילחם מול רוסיה ללא גיבוי צבאי של נאט"ו. על כך היא משלמת מחיר כבד. נראה שמנהיגותה בראשות הנשיא זלנסקי, ממשיכה להטעות ולרסק את המדינה בעוד את טענותיה מפנה היא כלפי העולם.
מטרידות ומגוחכות ביותר טענותיה כלפי ישראל: זו המדינה שבה רבים הפליטים ששרדו את מלחמות המאה ה- 20, את מאורעות אוקראינה במאה ה-20, וזו שבכל מלחמותיה מעולם לא קיבלה מאוקראינה עזרה או תמיכה פוליטית וכלכלית רצינית שלא לדבר על צבאית, גם כשאוקראינה הייתה מדינה חופשית. אומנם גם באוקראינה היו "חסידי אומות העולם" במלחמת העולם השנייה אולם אלה היו מיעוט מבוטל. הרוב היו פסיביים או שותפים לקלגסים הנאציים. מעט דרך-ארץ ושיקול דעת לא יזיקו להם ולזלנסקי כיהודי אפילו בשעתם הקשה.
קיימת בסיפור גם הפינה שאיפיינה את התנהלות היהודים בגולה במשך 2000 שנה - הם אינם זזים כל עוד אין בועטים בהם החוצה. הציונות נועדה לפתור סוגיה זו אחת ולתמיד, ע"י הקמת בית יהודי לאומי בארץ-ישראל, והבית הזה אכן קם. בכל זאת ממשיכים יהודים לדבוק למקומותיהם גם כאשר הרוח הנושבת מבשרת סערה ואסון שבדרך. כך היה גם באוקראינה האיום היה תלוי ועומד מאז 2014 ואת התוצאה אנו רואים בימים אלה. היהודים לא זזו ממקומם עד פרוץ הקרבות והשוטים הגדולים ביותר נותרו מאחור להשתתף במלחמה לא להם. איזו סיבה רציונלית יש להם להכביד על עצמם ועלינו בקליטתם שיקומם כאן?! - רק לריבון העולמים פתרונים.
