הדיכאון והעצבות נובעים לעיתים קרובות מנסיון להכתיב למציאות את הדרך שבה היא "צריכה" להתנהל במקום להתאים את עצמך אליה וללמוד ממנה, כמו בכתב חידה, מה היא (המציאות) רוצה לרמוז לך בכך שהעניינים מתנהלים בצורה כזו ולא אחרת ולפעמים אפילו בניגוד למה שרצית (או שחשבת שרצית).
גישה כזו מעניקה אלמנט מאתגר וקסום לחיים ההופכים לכתב חידה ולדרישה לפענוח נצחי של מסרים שנשלחו במיוחד בשבילך מאיזה דוד אוהב ובלתי נראה, שאני ורבים אחרים קוראים לו: "בורא עולם" ואחרים יעדיפו לקרוא לו בשם אחר. הדבר דומה למשחק מחשב שבו צריכים לעבור כל פעם לשלב חדש וללמוד תובנות חדשות ולפתח מיומנויות חדשות אך פה ושם גם להתנסות בניסיונות ישנים מהעבר כדי לוודא שלא שכחת את החומר הנלמד.
אך בניגוד למשחקי המחשב שבהן התנהלות זהה תוביל לתוצאה דומה, המציאות מייחדת לכל אחד ואחד מאתנו מסלול לימודי אחר ולכן מה שנכון לאחד לא תמיד יהיה נכון לשני וזה אחד ההסברים לכך שלמרות שלשני אנשים ישנם כישורים זהים, אחד מצליח והשני לא ואף יותר מכך, הרבה פעמים דווקא החכם, המוכשר ובעל הניסיון מסתבך וחברו הפשוט דווקא מצליח, כי לו יועדו ניסיונות אחרים בחיים כשלא פעם הניסיון הוא בעבודה על האגו ואכן דווקא לבעלי הפוטנציאל קשה יותר להתמודד מול הכישלון.
ככל שנתקדם יותר, נהפוך לאנשים טובים יותר, בני זוג טובים יותר, הורים טובים יותר ואנשים חזקים וחיוביים יותר. ניקח אחריות יותר על מה שקורה לנו ונאשים פחות את האחרים בצרות שלנו, וככל שנהיה קשובים יותר ויותר למסרים של מציאות החיים כך נגלה יותר ויותר שלא תמיד התוכניות, השאיפות והדרישות המקוריות שלנו מהחיים, מהמשפחה ומשאר הסובבים אותנו אכן משרתות אותנו ומהוות עבורנו מקור לאושר האמתי (גם אם נצליח לממש אותן).
כל אחד מוזמן להתבונן במסרים של המציאות ולהתקדם בחיים למקומות טובים ונכונים יותר, אך למאמינים בהשגחה העליונה קיים יתרון נוסף בתחושתם שהם לא לבד ושיש "מבוגר אחראי" מאחורי כל הבלגן ואף מאחורי כל פרט ופרט שבאותו הבלגן (אך הגישה טובה, נכונה ומומלצת גם לאחרים שאינם מתחברים לעולם הדתי ולאמונה בבורא העולם). ללמוד הזה אין סוף ולכולם יש תמיד לאן להתקדם ולשאוף.