זכרם של מי שמתו בקורונה לא יישכח וחשוב שגם הלקחים ממנה לא יישכחו, אך באופן בלתי נמנע – לאורך הזמן יתפוגגו רבים מהזכרונות משנים קשות אלו, וזו בשורה טובה. כך כותב בניו-יורק טיימס ד"ר סקוט סמול, מנהל המרכז למחקר האלצהיימר באוניברסיטת קולומביה ומחבר הספר Forgetting: The Benefits of Not Remembering.
יש סכנה בזכירה של יותר מדי, והשכחה איננה רק נורמלית אלא גם חיונית לבריאות הנפשית, קובע סמול על סמך מחקריו. מקובל היה לחשוב, כי כל שכחה נובעת מכשלים במנגנוני הזיכרון שבמוח. אבל התפתחויות בנירולוגיה בעשורים האחרונים הראו שהמציאות סבוכה יותר. ניורונים מכילים את מה שלעיתים מכונה "מכונות ננו" המוקדשות ליצירת זכרונות חדשים. לאחרונה גילו מדענים, כי נירונים כוללים גם "מכונות ננו" שמטרתם הפוכה: לנטרל בזהירות חלקים מהזכרונות שצברנו.
לאור המחקר החדש והמתרחב, שכחה יום-יומית שוב אינה מלמדת על כשלים במערכת הזיכרון, ויש לראות אותה כחלק בריא ומסתגל בתפקודו הנורמלי של המוח. זיכרון ושכחה עובדים יחדיו. אנחנו תלויים בזכרוננו כדי לתעד, ללמוד ולהיזכר, ואנחנו תלויים בשכחתנו כדי להתגבר וללטש את זכרונותינו. פעולה מאזנת זו חיונית לתפקוד הקוגניטיבי, ליצירתנו וכאמור לבריאות הנפש.
מובן שיש סוגים בלתי בריאים של שכחה, כמו אלצהיימר. אבל בהפרעות אחרות נראה שמנגנון השכחה הוא הקורס, והדוגמה הבולטת היא הפרעת דחק פוסט-טראומטית. לעיתים יש תועלת בזכירת הפרטים של אירוע טראומטי, אך לפעמים לא פחות חשוב – ואולי יותר חשוב – לתת להשפעה הרגשית להתפוגג כחלק מתהליך ההחלמה. אם זה לא קורה, אנו עלולים להיתקע בשחזור רגשי המפעיל שוב את המועקה. השכחה מגנה עלינו מלחץ נפשי כזה לא באמצעות מחיקת זכרונות, אלא באמצעות השקטת הצעקה הרגשית שלהם – מסביר סמול. בחיי היום-יום, זהו המנגנון המאפשר לנו לשכוח כדי לסלוח ולקיים מערכות יחסים.
אצל מי שסובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית, החלק במוח המאחסן את זכרונותינו הוא פעיל במיוחד, והחולה אינו יכול להפעיל כיאות את מערכת השכחה. אפשר לראות זאת כהפרעה הנובעת מעודף זיכרון, בשל חוסר היכולת לשכוח אירוע טראומטי בצורה בריאה. הטיפול הוא באמצעות תרופות המפעילות את מנגנון השכחה הבריא.
מובן, שלא נשכח – ואסור לנו לשכוח – את המגיפה, את הקורבנות ואת עובדי הרפואה, ויש לכתוב מחדש את הכללים הממשלתיים והרפואיים כדי להגיב טוב יותר ומהר יותר בפעם הבאה. אבל לרבים מאיתנו, טוען סמול, במיוחד אלו שהיו בקו החזית, מידה מסוימת של שכחה רגשית תהיה חלק רגיל מהחיים ומהיציאה מן המגיפה.
אחד הצעדים החשובים ביותר שניתן לעשות כחברה הוא לחדש את הפעילות החברתית הבריאה. בידוד חברתי מעמיקה את ההיבטים השליליים של טראומה, ומאחר שהקורונה חייבה התרחקות – לא יכולנו להשתמש באחד ממנגנוני ההסתגלות הפסיכולוגיים החשובים ביותר: התכנסות. מניעת בידוד היא אחד הטיפולים החשובים ביותר לסובלים מתסמונת דחק פוסט-טראומטית. לכן, כאשר ניתן יהיה לעשות זאת בצורה בטוחה, התכנסויות בעבודה, בבתי הספר ובמרחבים אחרים תפחית את הסיכון של מועקה ארוכת טווח.
עם קצת מזל, סכנת הנגיף תדעך בחודשים ובשנים הבאים וניתן יהיה להשתחרר מתחושת הפחד מפני מגע קרוב שליוותה אותנו בשנתיים האחרונות. ניתן לקוות, כי המראות הקשים ביותר של המגיפה – הרחובות הריקים ובתי החולים העמוסים – יפסיקו להיות כה בולטים בזיכרון הקולקטיבי שלנו. שכחת חלק מן הפחד הזה תאפשר לנו לזכור טוב יותר את הפרטים שעלינו לזכור, כולל ההסתגלות, האומץ ותחושת השייכות המדהימים של השנתיים האחרונות. זכרונות אלו יוצרים תקווה לקראת העתיד, מסיים סמול.
