הולכים להם שבטי ישראל, ראשית ארבעים שנות נדודים במדבר, ואח"כ כיבוש א"י והתנחלות כל שבט בנחלתו (אני מנסה לא לתאר לעצמי מה היה עושה בג"ץ היום לאותם תשעה וחצי שבטים בעברו המערבי של הירדן). אך טרם הגיעו למנוחה ולנחלה, לאותה ארץ זבת חלב ודבש. מישהו מזנב בהם. מי הם ההולכים במאסף - החלשים, הזקנים, הילדים, הנשים ההרות, החולים - והם כולם טרף קל מאד. הולך לו עמלק ויוצא לציד, בקלי קלות. לכן אנחנו מצווים, עד עצם היום הזה, לזכור ולא לשכוח: "זכור את אשר עשה לך עמלק".
היה זה עמלק באותם ימים, המן הרשע בזמן אחשוורוש, מרדכי ואסתר, והיה זה הצורר הנאצי לפני 80 שנים. והיום, כשאנחנו עייפים או כואבים, עמלק הוא היצר הרע בנו פנימה, המשדל ומצליח. לכן עלינו להזהר על נפשותנו, הן מפני העמלק החיצוני, שלאכזרותו אין גבולות, והן מפני האויב מבית, המסית ומדרבן למעשים קלוקלים.
לכן, מחד-גיסא, עלינו לעמוד איתן ולדעת להתייצב מול היצר הרע, אותו נחש בגן העדן של יצירת מעשה בראשית. מאידך-גיסא, עלינו לדעת להגן על האלמנטים החלשים בתוכנו, כי הם החוליות החשובות ביותר. ברגע שחוליה כזו מתנתקת, כל השרשרת עלולה להזוק, משל רשת חשמל היא זו, או מערכת מים או ביוב, או מעגל בו זרימה כלשהי, ונתק יכול להיות הרה אסון.
אך אותם אלמנטים חלשים עליהם עלינו להגן אינם הסקסיים ביותר. החולים, הזקנים, הנשכחים - ריחם בואש, הם איטיים, הם לא מסוגלים להתרכז או להתנהל כמו שאנחנו מסוגלים, הם מאטים אותנו, מרגיזים אותנו להפליא ובכלל, עדיף להתרחק מהם ככל האפשר. אנחנו נמשכים לכח, לכסף, לאור הזרקורים, לתענוגות אם הם מורעפים עלינו, לחיים הטובים, הנוחים, לקלות ולסיפוק עצמי מיידי. טבע האדם הוא שאנחנו רוצים בהכרה, או בהכרת תודה, ואנחנו נמשכים לבעל הכוח, העמדה, ההשפעה או הממון. כך מתנהלים החיים.
דוקא בשל כך, אני מעריך ביותר את מי שעושה או נותן לא בשביל ההכרה ואורות הזרקורים, שכן עשיה או נתינה כאלו תלויות בדבר, כי אם מכל הלב, למען הזולת. מעטים הם אלו, יוצאי דופן, לעיתים יש לחפשם בנרות, אך הם בנמצא, והם מרוממים את הנפש ומשמשים דוגמה בעצם מעשיהם. הם אלו הנותנים טעם לחיים!
דוגמאות מהחיים
החודש בקליפורניה "כנס תעשיה, יזמות ואקדמיה" - בלוס אנג׳לס, סן דייגו ופאלו אלטו (סיליקון ואלי). כמה טוב שמשרד העלייה והקליטה נותן חסותו לערב מרתק של מדע, יזמות, תעשיה, מיסוי (פרטי ועסקי) וארוחת ערב! (כמובן, אנחנו יהודים, ואוכל אצלנו כלול בכל עת ומקום - ראשית אנחנו סובלים, ואח"כ אוכלים לשובע, בין אם אלו מצות פסח, אוזני המן או סופגניות בשמן עמוק). הערב מיועד למדענים, חוקרים ואקדמאים בתעשיה. המטרה, כנראה, לדגדג אותם במקצת, לגרות אותם, לגרום להם להתחיל לחשוב: אולי כדאי לחזור ארצה?!?
אין ספק בלבי שאותו אירוע יהיה מעניין, אולי אפילו מדהים, וכדאי להענות להזמנה שקיבלתי. אך נעצב אני מאוד אל לבי, שכן ראו כמה מאמץ ומשאבים מושקעים במגזר מסוים - מגזר חשוב, תורם, יוצר, שכדאי שיחזור ארצה במקום לרעות בשדות זרים. אך מה לגבי ישראלים-יורדים שאינם משופעים בכסף, שאינם מחזיקים במשרות נחשקות או במקצועות מבוקשים, כל אלו שאין אנו חפצים ביקרם?
דוקא בהם אפשר להתעמר. דוקא מהם אפשר להתעלם. דוקא כלפיהם ניתן להטיח, "עזבתם, עכשיו כשרע או קשה לכם אתם רוצים לחזור? למה שאנחנו (קרי מדינת ישראל) נעזור לכם? אתם לא האחריות שלנו"! אתם ודאי רוצים לחזור בכדי לזכות בטיפול רפואי או בקצבת זקנה! ובכן, נערים קשיים עליכם, נטיל עליכם שישה חודשי המתנה, או כופר כספי שלא תוכלו לעמוד בו. זו אותה מדינת ישראל שחוקקה חוק ע"ש "מילצ׳ן" - חוק המיועד לעשירים בלבד (כן אוליגרכים יכולים להעזר באותו החוק גם הם). אנשים שהמדינה (או העומד בראשה) רוצה ביקרם.
כאן בדיוק נכנס משל עמלק, המזנב בנכשלים, זקן, אישה וטף. הם לא הגברים הצעירים הלוחמים, ודוקא עליהם - החוליות החלשות ביותר - חובה להגן בחרוף נפש ובמלוא תשומת הלב. כי אנחנו נבחנים כעם בצורה ההתנהלות שלנו כלפי החלשים, אלו ללא קול, ללא כוח. למי שחושב שהמדובר הוא אך ורק בישראלים-יורדים שלא התמזל מזלם, או שהזדקנו ואיש אינו דואג להם בארץ-לא-שלהם, טעות בידכם.
לפני מספר שנים היה בלוס אנג׳לס זוג רופאים ישראלי בשנתיים של התמחות בבית החולים סידר סיני ובאוניברסיטת קליפורניה. שניהם גדלו במרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה שבנגב, וכאן הם נדהמו מראות עיניהם. עשרות מכונות MRI, שרובן עמד בטל ממעש, בעוד שאצלם בנגב, באותו בית חולים הנותן מענה לכמיליון אזרחים בישראל, היו שתי מכונות בלבד, שעבדו מסביב לשעון ללא הפסקה. הבעיה הייתה שהן היו כה מיושנות, שטיב הצילומים בהן היה כה ירוד שלא ניתן היה להפיק מהם תועלת בזיהוי מחלות כפי שניתן בכל מכונה "מתקדמת" - עכשווית - יותר.
באוניברסיטה העברית בירושלים ובבית חולים הדסה הסמוך לאוניברסיטה, היו מכונות חדישות ביותר, אך בארץ לא נהוג להשתתף במעט שיש. לא מקובל. לא נשמע דבר כזה. בלתי אפשרי בעליל. לנו מה שיש לנו, ולכל האחרים, נו, באמת, זה לא מעניין בדיוק, וזו גם לא הבעיה שלנו. אותו זוג רופאים התגייס לנסות לגייס כספים לקנות מכשיר או שניים. מי היה אמור לתקצב זאת? משרד הבריאות (שאכן ברבות הימים עשה כן, אך הסיפור מתרחש שנים קודם לכן). לכן זו מחויבותם של יהודים טובים בגולה לעזור לאחיהם בארץ.
אך אין סיפור זה על שנור ואפילו לא על חלוקת אמצעים בצורה קצת יותר יעילה. כל אותם תושבי הנגב לא יודעים לצעוק, להפוך כסאות או לדפוק על שולחנות. אין דינם כדין אחיהם במרכז, בתל אביב, ולכן גם הסיכוי שיתקצבו את בית החולים כפי שנדרש מנתח האוכלוסייה קטן באופן הפוך למספר התושבים. הם פשוט "לא נספרים". תושבי הנגב הם החוליה החלשה, וכמה קל להתעלם מהם. כך גם התורמים הגדולים - הם נמשכים לדברים "סקסיים" יותר, והנגב הוא מדבר ואינו מדבר אל לבם כמו אותה עיר-ללא-הפסקה (או הרצליה והארמונות בה).
כיון שאנחנו בדרום, אולי נזכר בעשור או יותר שהעזתים ירו כלפי שדרות ושאר הישובים מעבר לגבול, מרחק חמש עשרה שניות משיגור, ושאר ישראל התעלמה. משך למעלה מעשור, כל מי שיכול היה, עזב. ומי שנשאר, אנשים קשי יום, היה צריך להתמודד עם ילדים עם פחד תמידי, שלא נגמלים מעשות פיפי במיטה עד גיל מבוגר בהרבה מהמצופה בד"כ.
ישראל התעלמה, בעוד הישובים-סמוכי-עזה סבלו, אך המשיכו בחייהם כמיטב יכולתם. אחרי עשר שנים, משהו השתנה, וישראלים מהמרכז ומהצפון החלו להדרים לעשות קניות לשבת או לסעוד בדרום. מישהו הבין שכולנו חלק מאותו גוף, וכשחלק אחד סובל, כולנו מרגישים, ועל כולנו לעמוד איתנים יחדיו. כך החלה תנועה ששינתה את ההתעלמות האכזרית של העשור לפני כן. כמה קל להתעלם מהחלשים, מאלו שמזלם לא שפר כמזלנו, מהזקנים, מבעלי המומים או המוגבלויות, מכל מה שלא נעים לעין, ממי שלא צועק או מקים סקנדלים. מניצולי השואה. מהפליטים מאוקראינה.
אסיים בדבריו של דני רופ, ידיד של המשפחה: "יש הרבה מנהלים, ובעיקר טאלנטים, שהכוח מסנוור אותם, ואז הם מרשים לעצמם להשפיל את הסובבים אותם ובעיקר את החלשים והצעירים. יכולתי פה לתת עשרות דוגמאות ושמות. רוב הפעמים זה לא קורה בשידור, ולכן איש לא יודע על זה. כולם שותקים. תחקירנים, מפיקים, עורכים, צלמים ואנשי במה מושפלים לא פעם". ישראל היום, שהביא את דבריו של רופ, ממשיך בציטוט: "חברים, תזכרו, יחסי אנוש לפני הכל. תהיו טובים אחד לשניה. תנו כבוד לאנשים שסביבכם. ולטאלנטים המכובדים, זכרו שבלי כל האנשים האלה סביבכם, אתם כלום ושום דבר".
כמה טוב שעוד ניתן למצוא אנשים טובים באמצע הדרך, אנשים שאכפת להם מהזולת ומשמשים כזריקת אנרגיה חיובית, ביחוד בשעות הקשות ביותר ובמצבים הכי לא נעימים. קרני אור בחשיכה. הם העוזרים והמעודדים, המגינים בחרוף נפש על כולנו - כי מי הדואג לנפש אחת, חלשה יותר, שאינה יכולה לשלם עבור אותו מעשה, מציל את כולנו כאחד. באוטופיה אותה אני מתאר, החזקים ביותר נמצאים במאסף. הגיבורים והמנהיגים מובילים אותנו, והם משכילים להחדיר לכולם את התודעה שערבות הדדית חשובה מכל, שאם לא נשמור על החוליות החלשות, גם אנחנו לא נשרוד. כך בדיבור, וכך במעשה. לפחות בעולם של האוטופיה שלי.