הספר הוא על חיים חדשים, על קליטה, הסתגלות ועל חוסר היכולת להכיל את התרבות הישראלית. משורר בן 32, חובב מושבע של ספרות, לבורנט במעבדה רפואית בבית חולים אוניברסיטאי המחפש את עצמו. מדלג בין נשים, אולי בשביל הכיף, אולי בשביל למצוא נחמה, אולי בשביל למצוא תשובות. יש כאן כתיבה עוצמתית בגוף ראשון, סיפור של עולה חדש המנסה להבין מה מתרחש סביבו, ולוינזון כותב את דמותו בחדות ובישירות. זהו משורר-לבורנט מוורנז' ברויה. מבין שהגיע למדינה שבה תמיד צריך לפקוח עין, להסכים עם כולם ולהיות בכוננות; "וברגע שהישראלי לא ישים לב - לדחוף לו אבטיח לתחת (עמ' 7)". למעשה, ואדים, שכינויו היה "ז'יד", עלה לארץ על-מנת לנסות לשפר את חייו. הוא משורר-לבורנט שהתגורר בדירה קטנה ומצא את עצמו מתמודד עם הביורוקרטיה והעבודה המונוטונית, משקיע בשיפוץ, מעורב בפעילות הוועד בבית החולים בו הוא מועסק, כמעט בעל כורחו, עובר ברית מילה בגיל מבוגר, מנסה לבנות זוגיות וכל העת כותב שירה. הוא לא מבין את המנטליות, לא מבין את הפוליטיקה, מוצא את עצמו מסתייג מאורחות חיים שונים משלו, ובעיקר - מנסה לשוחח עם אלוהים. אולי ממנו יגיעו התשובות. הוא מרגיש בודד ועצבני ויודע שאיכשהו עליו ללמוד להכיל את יהדותו. הוא מרגיש תקוע, לעיתים חסר מילים (והן, למעשה, חייו), חי בעוני ומשתדל-מתקשה להתאקלם. היהדות כמו הודבקה לו למרות חוסר רצונו בכך. הוא מרגיש שעליו להאמין באלוהים כי "אנחנו בישראל, כאן אי-אפשר לא להאמין" (עמ' 165). הוא מרגיש כלוא מצד אחד ושלם מן הצד השני, ושיחותיו עם אלוהים, חוץ משעשוע, מהוות מזור לייאוש המלווה אותו כמעט לאורך כל הספר. דמותו של ואדים מגלמת לבורנט ממוצע ומשורר לא משהו. כאמור, אדם המרגיש תקוע בחייו, אך מלביש עליהם את ההומור היבשושי שלו, שמציל אותו מכל דבר. אולי זה מה שמחזיק אותו בארץ. מבדידותו הוא צומח ומגלה את עצמו, והקורא מתוודע לרצון שלו להיות שלם עם עצמו ועם המקום שלו. דבר שהוא כמעט לא אפשרי. הספר מצחיק ומרגש כאחד. הדיאלוגים עם אלוהים מבטאים את הגעגועים של ואדים למקום בו נולד, ומצד שני, גורמים לו להרהר בגילויי האנטישמיות אשר חווה שם. בנוסף, הוא גם מוצא את עצמו מתגייס למילואים כאן, ומגלה ביתר שאת את העושק והשחיתות המצויים סביבו; הוא, לבורנט המרוויח משכורת זעומה, בעוד האנשים הבכירים בבית החולים בו הוא עובד, מרוויחים משכורות עתק בעוד הם טוענים שבית החולים קורס כלכלית. בכתיבה חדה, לוינזון מגלה כאן את הפנים הישראליות המופנות לעבר העולים, ובפרט לעולים מרוסיה. בהומור מאופק ולעיתים יבשושי (אך כאן קסמו של הספר), ובכתיבה מינימלית, רזה, כזו שדורשת השלמה של הקורא עצמו, הוא מכניס את תובנותיו ומחשבותיו על החיים בארץ, ועל הקריעה מהחיים במדינה הקודמת שלו, אליה הוא מצד אחד נכמר ומתגעגע, ומצד שני-מתעב. לוינזון מצליח להביא את שני צדי המתרס, ומציג דמות שבירה אך שלמה, ואדם הלומד להסתגל לחיים החדשים שלו, שלאו-דווקא מאירים לו פנים. אך השיחות עם אלוהים מסייעות לו, מאירות אותו, מציגות לו מראה של עצמו ומלמדות אותו דבר מה או שניים על העבר שלו ומכוונים אותו, אולי, לעתיד טוב יותר. הוא מרגיש צורך להכות בקיר, ולוינזון בהחלט מצליח להעביר זאת בספר. זהו קיר המצוי בנפשו, שבירת המחסום הפנימי שלו, ניסיונות ההסתגלות וניסיונות החיים עכשיו. קשה לו, הוא שונא את עצמו לפעמים, אך הוא הולך עם האמת הפנימית שלו, שלא עושה הנחות. שהיא ישירה, מבריקה וכואבת.