אני מבקש את עצת הקוראים. יש לי חבר טוב, צרפתי ממוצא יהודי שלמד אתי באינסאד שבפונטנבלו וחי כל חייו בפריז. רצה הגורל שהוא היה השותף שלי לחדר כשהגעתי לברלין באחד באוגוסט 1967 להשתלם בגרמנית במכון גתה לקראת הלימודים שלי למנהל עסקים במכללה האירופית למנהל עסקים שהיו בגרמנית, צרפתית ואנגלית. התחברנו והוא הציע לי טרמפ מברלין לפריז (דרך גרמניה המזרחית) במכוניתו, אמרנו NACH PARIS ואחרי יומיים הגעתי לראשונה לפריז. קצת מוזר שאחד ששפת אמו צרפתית וספג תרבות צרפתית ואהבת פריז משחר ילדותו יגיע לעיר האהובה עליו שעדיין לא ראה רק בגיל 23, אך זו הייתה תחילתה של אהבה מופלאה עד היום.
התארחתי בביתו והתברר לי שהוא בא ממשפחה מאוד עשירה ומיוחסת, צאצא ישיר של משפחת פרייר. אך הוא ומשפחתו היו מאוד צנועים ועשו כל מה שיכלו שהנחיתה שלי בפריז תהיה רכה ככל האפשר. ביקרנו בכל האתרים, הלכנו למיטב ההצגות ואפילו ביקרנו במופע קברטי של גברים המחופשים לנשים שנחשב מאוד נועז בצרפת של אז. מאז אנחנו מרבים להיפגש בביקורים התכופים שלי בצרפת, הוא מאוד סייע לי כשעבדתי על הדוקטורט בקנאם שבפריז כשאסף בשבילי את כל המאמרים הרלוונטיים לתיזה שלי שהתפרסמו בעיתונות הצרפתית. ועד היום הוא ממשיך לשלוח לי מאמרים חשובים המתפרסמים בלה מונד, לה פיגרו, לס אקו, וכך שלח לי היום מאמר מלה מונד.
המאמר התפרסם (יום שישי 25 במרס 2022), בלה מונד במוסף "מפגשים". זהו מאמר ארוך על עמוד שלם, ראיון עם אלי בר-נביא, שהיה שגריר ישראל בפריז במשך שנתיים משנת 2000 ל-2002. לא פגשתי אותו אישית אך ביקרתי תכופות בשגרירות (המלון שלי היה צמוד לשגרירות) לצרכי עבודה ונפגשתי עם הנספחת המסחרית. הנספחת המעולה סידרה לי מפגשים עם החברות החשובות ביותר בצרפת לדיונים על שיתוף פעולה עם חברת הייטק ישראלית ואף השתתפה בפגישות. המוניטין של בר-נביא היה מעולה והממשל, הציבור והעיתונות בצרפת, לרבות החבר הצרפתי שלי, זוכרים אותו לטובה ולכן בנפש חפצה הוא שלח לי את המאמר על-מנת לשמח אותי.
השיחה של הכתב של לה מונד מארק סמו התקיימה לרגל פרסום ספר הזיכרונות של בר-נביא, שמשום מה החליט מחבר הספר לקרוא לו "וידויים של לא-יוצלח". מעניין מאוד. הספר פורסם בהוצאת ספרים נחשבת גרסה, הוא עב כרס 512 עמודים ועולה למי שמעוניין לרכוש אותו 25 אירו. תמונה מוצלחת של בר-נביא מאיירת את המאמר. הכל עבר בשלום כשקראתי את המאמר, מתברר שהשגריר צעיר ממני בשנתיים, עשה את הדוקטורט שלו בסורבון, נולד ברומניה שנה לפני אשתי, אוהב את צרפת, את תרבותה, הוא מאוד מחובר ליהדותו, מתריע כנגד הסכנה שבטרור האיסלאמי, הקיצונים הפונדמנטליסטים מכל הדתות, ושופך אש וגופרית על פוטין ותוקפנותו באוקראינה.
שמח וטוב לב התכוננתי לכתוב לחברי מכתב תודה מרגש ולברר איך ניתן לרכוש את הספר עד שהגעתי לפיסקה האחרונה של המאמר: השגריר מגנה את רתיעתם של השלטונות הישראלים לגנות את התוקפנות הרוסית (טעות, ישראל גינתה את התוקפנות ואף הצביעה באו"ם נגדה, אך למה לבלבל את הקוראים עם עובדות נכונות ומדויקות). השגריר מברך את הגיוס ללא תקדים של הקהילה הבינלאומית נגד התוקפנות הרוסית. הוא מקווה שאותה קהילה תצליח בבוא העת להתניע תהליך של שלום בין ישראל לפלשתין. כי: "לא ניתן לגנות מה שעלול להיות כיבוש רוסי באוקראינה ולא להגיב לכיבוש שנמשך כבר 55 שנה של הגדה המערבית, וגם לא לסייע במציאת פתרון".
יחי ההבדל
בר-נביא מכיר היטב את הקהל הצרפתי. הוא יודע על אילו נימים לעבוד. כשהוא עושה הקבלה בין הכיבוש בגדה לכיבוש של פוטין הוא שם את ישראל על ספסל הנאשמים ועורך השוואה בין שנוא נפשם של כל העולם המערבי לקורבן כפרות של האליטות הנאורות במערב - ישראל התוקפנית, שלא כובשת חודש אלא 55 שנה עם מסכן. אומנם בר-נביא מגנה קודם לכן את הישראלים והפלשתינים שכשלו ביישום הסכם אוסלו, וזה יפה כי בדרך כלל מגנים רק את הישראלים, אבל השורה התחתונה היא אחת - ישראל היא התוקפן, היא כובשת עם זר כבר 55 שנה, וכמו שהעולם הנאור מגנה את פוטין התוקפן, כך עליו לגנות את ישראל ולהתערב למציאת פתרון (כפוי?) לסוגיה.
לא אחזור על עמדתי בנוגע לסיבות הסכסוך, התוקפנות של הפלשתינים, הירדנים, הניסיונות הסיזיפים שלנו לשים קץ לסכסוך, תוך לקיחת סיכונים עצומים באוסלו שהסבו לנו למעלה מאלף קורבנות, שיתוק המדינה במשך עשור, אוסטרקיזם של ישראל, ניתוק יחסים, אלפי טילים על הישובים שלנו. על זה אף מילה במאמרו של בר-נביא. ואני שם את עצמי בנעליים של החבר הצרפתי שלי, של הקורא הנאור של לה מונד (המקבילה הצרפתית של הארץ, אך יחי ההבדל הקטן), של הניו-יורק טיימס, הצופים של ה-BBC, של CNN. מה הם צריכים להבין אם בר-נביא שהיה שגריר מוצלח אומר כך? אם אושיות מדיה, תרבות, אקדמיה, שרים ונגידים אומרים כך, מה צריכים לחשוב?
אם אבו מאזן היה טוען שצריך למנף את התוקפנות הרוסית בשביל לגנות את הכיבוש הישראלי, אני מבין. אם החמאס היה אומר כך, ניחא. אם חמינאי, השותף של ביידן להסכם הגרעין, היה כותב כך, זה ברור, הם אויבינו. אפילו אם זרים שונאי כיבוש ותוקפנות היו חושבים כך, זה אולי סביר, כי הם לא מבינים את רזי הסוגיה והסכסוך. אבל כששגריר ישראל מכובד כבר-נביא טוען כך מעל דפי לה מונד, איך ישראל יכולה להצליח בזירת ההסברה הבינלאומית? כאשר האו"ם מסרב להציב תערוכה על ירושלים, כי בין מאות מיצגים יש שניים שאחד מתייחס לחוק לאיחוד ירושלים, זה אולי קונטרוברסלי, אך אחד מתאר את ירושלים כבירת ישראל, כי זה "נוגד החלטת או"ם".
אלף בית במשא-ומתן זה לא להיות להוט מדי. לא רק במשא-ומתן, גם בחיזור, אבל מי זוכר? כשאתה מוכר בית ורואה שהקונים מתלהבים אתה לא נותן הנחה. כשאתה אומר "שלום עכשיו" הצד השני רואה בזה חולשה וכופה את עמדתו. כשכמה מאושיות המדינה מתיישרים עם הנרטיב של האויבים שלנו, איך נשכנע את העולם בצדקתנו? מה מצפים בר-נביא וכל שוחרי הטוב כאשר הם מזמינים לחץ בינלאומי על ישראל שתיסוג מהשטחים? מי זוכר שכבר נסוגונו מהגדה וזה המיט אסון על ישראל עד שנאלצנו לכבוש אותה חזרה? שכבר נסוגונו מעזה ומאז מומטרים עלינו אלפי טילים והפכו את חיי עוטף עזה לגיהינום. שנסוגונו מכל סיני כשנמצא פרטנר אמיתי לשלום.
מה הם רוצים? שיעשו עלינו חרם כמו על רוסיה? שיטילו עלינו סאנקציות? יחרימו את היאכטות של הטייקונים שלנו? שיפציצו את תל אביב כפי שהפציצו את סרביה? שיתנו לאירן לשעוט אל הגרעין ולהסיר את הסאנקציות? למה הם כותבים נגד עמדת ישראל בלה מונד, בניו-יורק טיימס, מתראיינים בכל פורום, בכל אוניברסיטה, באו"ם? מה רוצה שר הבריאות שלנו שבמקום לטפל בגלי הצונאמי של הקורונה קורא לעולם לדון את ישראל בהאג על פשעי מלחמה? פוטין שווה ישראל, כי אנו אחים בדם, שני צדדים למטבע. פוטין שכובש את אוקראינה שמעולם לא איימה עליו וישראל שכבשה את הגדה אחרי שירדן רצתה להשמיד את ישראל והפסידה במלחמת שמד שהיא יזמה.
אני עומד אובד עצות אל מול אנשים כמו בר-נביא. מלח הארץ. אם בארזים נפלה השלהבת, מה יגיד אברום בורג? מה אני צריך לכתוב לחבר הצרפתי שלי והאם הוא בכלל יצליח להבין את הטיעונים שלי? להפריח סיסמאות סרק כמו בר-נביא זה קל, להשמיע טיעונים מנומקים על פני מאות עמודים כפי שאני ועשה זה קשה וגם איש לא קורא...
