אני כותב שורות אלו, כשקשה לי להשתחרר ממראות הכאב והשכול, שירדו לחיי משפחות בבאר שבע ובבני ברק, בחדרה ובתל אביב, כשירי של שנאה חסרת מעצורים קטל חיי אזרחים, שכל "אשמתם" בהיותם יהודים. רחובות בערי ישראל מדממים. אסור לנו להשלות את עצמנו שהפתרון נמצא במישור הצבאי. הלב נקרע, כשנערה ערבייה בעיר חיפה בת 15 תוקפת בסכין אדם רק מפני שהוא יהודי. למרבה הכאב, אנחנו עדים, שגוברת ומתעצמת הגישה המוטעית בציבור הפלשתיני וגם בציבור היהודי, שרק פתרון צבאי יביא עמו מזור. אך בינתיים הוא רק זורע שכול וכאב, ויותר מכל מעצים את השנאה שלובשת ממדים חסרי מעצורים. תלמידות בנות 16-14 יצאו מבית ספר בחלקה המזרחי של העיר ירושלים במטרה לפגוע בבן עם אחר. לי קשה להשתחרר ממראה שחוויתי לפני מספר שנים, כשרכב יצא משועפט דרס אזרחים, שהממתינו בתחנת אוטובוס בלב ירושלים. מי שעשה את המעשה המזוויע פעל מתוך גישה מוטעית, שהפתרון למציאות האימה המדממת מחייב הגברת הפעולות הכוחניות של קטילת חיים מעבר למתרס. דווקא בימים אלו אני מבקש לדון בטעות, שאימצנו וקנתה לה חזקה בתוכנו כבר כיובל שנים. גם בימים טרופים אלו חובה עלינו לא להרפות ולהצביע על נזקים מוסריים וערכיים הנגרמים לנו כחברה עקב השהות בשטחים כבושים ושליטתנו על עם אחר. הנזקים המוסריים והערכיים, הנגרמים לנו עקב שליטתנו על עם אחר, עלולים לעלות את חיינו הלאומיים על שרטון הרס קיומנו הלאומי, אותו בנינו בדם וביזע מאז העלייה הראשונה לישראל בדורות האחרונים. הכיבוש הנמשך כמעט יובל שנים יצר לא רק מוקדי שליטה צבאית ישראלית, אלא גם יצר נגע של מורסה הרסנית, שמתבטאת בשליטה כלכלית מוחלטת. למרות שלכאורה קיימת ופועלת רשות פלשתינית, שלה יש סמכויות מנהל ושליטה. מאז הסכמי פריז, שנחתמו במאי 1994, וזכו לשם מכובס בכביסה גסה מאוד של מלה מרככת - "איחוד המכס" או בגרסה אחרת "מעטפת המכס" - נוצרה שליטה מוחלטת של ישראל במישור הכלכלי בשטחים הכבושים. שליטה המשעבדת את הכלכלה הפלשתינית לצרכיה של ישראל.

מס שפתיים

הצבא הוא הריבון המתאם את הפעילות גם בתחומים הכלכליים ותיאומיו נקבעים על-פי אינטרסים של קבוצות כוח בחברה הישראלית. השם המכובס "מעטפת המכס" מהווה כלי של כפיית מטבע ישראלי תוך פיקוח על סחורות ליצוא ועל סחורות מיובאות. פיקוח ההופך את השוק הפלשתיני לשוק שבוי של הכלכלה הישראלית. מדובר בשבי כלכלי הדוק המכניס רווחים נאים לחברות ישראליות, כשהריבון בשטח - הוא הצבא - הוא גם הקובע מי תהיינה החברות הישראליות, שתגרופנה את כל הקופה מהשליטה הכלכלית. השם המכובס "איחוד המכס" הוא מס שפתיים המשביע רצונו של מושג כלכלי מדעי, אך למעשה הצלחתו הרבה היא במניעת תחרות חופשית של סוחרים וחקלאים פלשתינים וישראלים. ההצלחה היא בכך, שישראל שולטת למעשה על כספים, שצריכים להגיע לרשות הפלשתינית. את "מעטפת המכס" מכנה פרופסור לב גרינברג, מרצה באוניברסיטת בן-גוריון, "מעטפת חנק", שכל ייעודה למנוע תחרות חופשית ולמעשה מאפשרת, נוסף על שליטה צבאית, גם שליטה כלכלית מוחלטת. גם אחרי ההחלטה לסגת מעזה באופן חד-צדדי נותרה השליטה הכלכלית החיצונית בידי ישראל. ישראל היא המחליטה איזו סחורה תיכנס לשטחים הן בעזה והן בשטחי הגדה. ישראל היא המחליטה מה משטחי יהודה ושומרון יוצא לישראל. כך הופכת ישראל את הכלכלה הפלשתינית לשבויה בידי הכלכלה הישראלית. עד לאינתיפאדה הראשונה הממשל הצבאי גם מנע יצור תעשייתי, כך שהפלשתינים נאלצו לקנות מוצרי תעשיה מישראל או בהיתר ישראלי מארצות חוץ. לפלשתינים התאפשר רק לייצא סחורה חקלאית. והתוצאה יצוא במחירים מוזלים רק לארצות ערב. עד לאינתיפאדה הראשונה הייתה ישראל מודעת לקיומה של כלכלה שחורה. חלק הארי של הפועלים הפלשתינים עבדו בישראל ללא פיקוח של לשכות התעסוקה. הם הועסקו בידי מעסיקים ישראלים שלא שילמו מס הכנסה, ביטוח לאומי ובוודאי שלא הפרישו כספים עבור תנאים סוציאליים. גם כיום קיימת תופעה לא מוסרית של העסקת פלשתינים בעיקר בחקלאות ובבניין ללא כל פיקוח. הכלכלה השחורה הייתה תוצאה של שיתוף פעולה בין קבוצות אזרחים בחברה הישראלית וגם קבוצות בחברה הפלשתינית שהיה להם אינטרס משותף - אינטרס שחור, אינטרס של כסף שחור, וידועה לשמצה שיטת הראיסים, שהיא נגע ממאיר ומאוס בחברה הערבית. מצער, שהנהגת החברה הפלשתינית חטאה כלפי עצמה וחטאה גם כלפי החברה הישראלית, כשאת המאבק הפוליטי נגד מציאות כלכלית חברתית ומדינית שהכיבוש כפה, היא העלתה לא פעם על פסי טרור רצחני תוך הפעלה של פיגועים אכזריים בריכוזי אוכלוסייה אזרחית יהודית.

שיתוף פעולה

מצער, שהנהגת מדינת ישראל נחושה להמשיך לשלוט בשטחים, המיועדים להקמת מדינה פלשתינית לצידה של מדינת ישראל, וכך היא מכניסה אותנו למבוך של חיים ללא מוצא, לחיים הממתינים לעימות הבא או לסיבוב הבא. מצער אותי, שלמדיניות החותרת להנצחת הכיבוש יש את מלוא הגיבוי בממשלת "השינוי" בהנהגת נפתלי בנט מ"ימינה" ומיאיר לפיד מ"יש עתיד". למעשה חלק הארי של מרכיבי ממשלת "השינוי" וחלק הארי של האופוזיציה מאוחדים במחויבותם בהנצחת עימותי דמים כואבים, שהם תוצאת התמיכה של ראש הממשלה וראש האופוזיציה בהמשך שליטתנו על הפלשתינים החיים ביהודה ובשומרון. בעת הקלדת שורות אלו מתחולל פרץ מסוכן של התרסה בוטה ומתגרה מצד קבוצות בחברה הישראלית בציבור הפלשתיני החי בשכונות הערביות בירושלים. לצערי, יש שיתוף פעולה אידיאולוגי הדוק בין הימין בממשלת ישראל והימין באופוזיציה. מצער, שאל מול ההתרסה הכוחנית האלימה של הימין בפלשתינים החיים בירושלים יש תגובה רפה בשמאל הישראלי. מצעד הדגלים מוצג במרמה כגילוי של פטריוטיות ישראלית. מול "הפטריוטיות" במצעד ההתגרות, המחמשת בשנאה את בירת ישראל, מרץ ומפלגת העבודה כובלות עצמן, ונמנעות מאמירה ברורה נגד האסון הצפוי לבית הלאומי השלישי. המגמה להנציח את נוכחותנו כשולטים על עם אחר, העם הפלשתיני, מבטיח רק הנצחת מציאות מדממת, מציאות העלולה להביא לחורבן קיומו של הבית הלאומי השלישי.