המחזה ההומוריסטי "נשׂוי בנֵס" נוצר בחוג הכִּיפות הסרוגות: גם המחזאי וגם השחקנים כולם הם מן "המגזר". המגזר מטפח בעקביות את ערך המשפחה ואת האהבה שבינו לבינה, את הערך של "כבודה בת מלך פנימה" ולא פעם גם את האמירה "אישה כּשֵרה עושׂה רצון בעלה". והנה מתברר ש'סַדנא דְארעא חַד הוא': המתח בין המינים זה הנושׂא של זוגיות סרוגה, ואנו תוהים גם כאן מה מקור העימות בין גברים לנשים, ו"למה אין הבָנה עם האישה" (כמאמר ה'גשש').
"נשׂוי בנס" - מחזה שהוא קומדיה על משבר גיל הארבעים במגזר של הכיפות הסרוגות. המחזה הוא תוצר של "תיאטרון עמוקה", והוא מוצג במרכז האמנותי "תיאטרון מזיא". גיבור המחזה צוּקי, נשוי ואב לשניים, משוכנע שהוא מאושר וחי בהרמוניה עם אסתי.
כותב וגם מביים: עידו לוינגר. השחקנים: ליאור אבשלום, אלחנן אבן חן, כרם וילדר, וכן עידו לוינגר (כזכור, הוא גם המחזאי). תפאורה ותלבושות: רותי לוינגר, עדי רשף. מוזיקה: אודי גולדבלט.
גברים ממאדים, נשים מנוגה
כולנו זוכרים את ספרו של ג'ון גריי, לפני 30 שנה, שהִכּה גלים בכל העולם והיה רב מכר היסטרי על יחסי גברים ונשים: "גברים מִמאדים נשים מִנוגה".
הטענה הייתה אז שנשים בנישואים כל הזמן מחפשׂות בעיות בזוגיות, ותמיד חושבות שהבעלים טועים. ג'ון גריי, פסיכולוג ומטפל זוגי, סיפר אז, שברגע של הברקה אמר לנשים: "תבינו, הבעלים שלכן הם מכּוכב אחר. תחשבו שאתן חיות עם חָבר מכּוכב אחר". הנשים שאלו: "איזה כוכב"? והוא ענה: "הם מכוכב מארס (מאדים)".
זה הביא אותו לכתוב את הספר שנמכר בעשרות מיליוני עותקים. היום, אנו צופים בהצגה "נשׂוי בנס" ורואים שהנושא של אי-הבנה בין המינים אינו יורד מסדר היום, והוא משמש גם למחזאי (גם במאי ושחקן) עידו לוינגר, לכתוב סאטירה על יחסי נישואים ועל משבר גיל הארבעים של גברים.
השוני בין גברים לנשים כה בולט גם במחזה זה, עד שהקביעה כי הם מכּוכבי לכת שונים אכן מקילה על היחס לעימות (קונפליקט), שפורץ כל הזמן. נזכיר, שנשים יצרו אז את הפּוליטיקָלי קורֶקט, שלא נכון להציג נשים כך, כאילו מוח נשי ומוח גברי שונים זה מזה. אנו תוהים, אם היום ניתן היה לפרסם ספר כמו "גברים ממאדים נשים מנוגה". המחזאי עידו לוינגר תמיד יוכל לומר, שזה מחזה הומוריסטי בלבד ולא שני כוכבֵי לכת שונים!
הגבר בוחן הישגים, האישה - רגשות
גם במחזה "נשוי בנס" הגבר בוחן את הישׂגיו בחיים, והאישה בּוחנת את רגשותיהָ ואת איכות מערכת היחסים ביניהם. גם כָּאן, האישה מציעה כל הזמן "לדבֵּר על זה" וכן "טיפּול זוגי", כי המערכת קורסת לקראת גירושים. בדומה לסֵפר "גברים ממאדים נשים מנוגה", גם כאן הגבר נֶעלב, כשהאישה מציגה אותו כמוביל את הנישׂואים לאבדון, והיא מציעה לו עזרה חיצונית.
המחזה נפתח במפגש של מחזור נ"ו בישיבה תיכונית. גיבור המחזה צוּקי, נשוי לאסתי, מכניס את חבריו למחזור בסוד הבעייתיות שנקלע אליה בנישׂואיו בגיל ארבעים. החבר ויצמן הוא קואוצ'ר והוא נחלץ לעזור לצוקי. צוקי נחרד שאשתו סידרה עבורם סידרה של שלושה עשר טיפולים זוגיים.
האישה אסתי טוענת: "יש חוֹמה בינינו, אנו בודדים. הנישואים שלנו הרוסים". צוקי מבוֹעת מן ההבחנה שלה, כי בעיניו הנישׂואים מאושרים והכול בסדר. הוא טוען שהוא הולך לקראתה כל הזמן: "הלכתי איתה שבע שעות לאיקאה, לקנות כּורסה".
הקואוצ'ר אומר לו: "תתחיל לחיות, תתחיל לצעוד. תן לעצמך קרדיט לטְעות". הוא גם מכַוון אותו לא ללכת לאיבוד בזוגיות: "מה בן אדם צריך לחלום? תמיד תחלום את עצמך". צוּקי נקרא לא לוותר על חלומותיו.
הגבר אינו עומד בציפיות של האם
לא רק האישה בת הזוג מקשָה עליו. גם האישה שהיא אִמו מאמללת אותו ביִיסורי מַצפּון שאין לו תואר שני, והוא מתעסק בקריירה של זַמר מתחיל. הוא אינו עונה על ציפיות האֵם. היא אומרת לו: "זה לא אנושי לבקש ממני למוּת ככה, כשאין לךָ תואר שני". היא חוששת שתלך לעולמה, בידיעה שבנה הוא כְּלומניק, כי אין לו תואר שני.
גם היועצת גברת פּנדרוביץ, המכונה "גברת פַּנדורה", רודָה בו בעריצות: "האֶגו של הגבר מאוד רגיש, והוא אינו מכחיש שהוא תלוּתי, שהוא אינו מציאותי". צוּקי עומד בפני התמוטטות, מול שתי הנשים של חייו: אשתו ואִמו.
בשלב מתקדם במחזה, מגיע אל הגבר הנואש צוקי, מלאךְ המוות. צוקי חושש שהוא עומד לפני מותו, אך מלאך המוות מסביר לו שבא לקיים איתו דיון על משמעות החיים. "כל אחד צריך מישהו שיאמין בו", אומר לו מלאך המוות, "במסע של החיים אנו משתנים, ואנו כבר בני ארבעים".
האישה לאורך המחזה טוענת שהיא על סף גירושים. שוב עולָה הטענה, שגברים אינם עוסקים ברגשות כי זה לא חשוב להם. בהשוואה לסֵפר של ג'ון גריי: גריי לפחות נתן מודל קַליל לגברים ונשים, לחיות עם הניגודים בזוגיות, כי אין צודק במאבק המגדרי. שניהם צודקים, כי הם שונים.
ההתפתחות ביחסים בין המינים בעשׂרות שנים אחרונות קוממה את הנשים על תפיסה זו שיש בה דיכוטומיה, והיא מציגה את הנשים כבעלות התנהגות טיפוסית שונה מן הגברים. "גברים הם גברים, ונשים הן נשים", זה היה בעצם הפתרון שהציג ג'ון גריי, וגם המחזה "נשוי בנס" של עידו לוינגר, מציג את היחסים על סף פיצוץ בשל חוסר ההבָנה בין המינים. הצגת הבעיה ביחסים בין המינים בסגנון של "ככה זה!" יצרה התנגדות של נשים בשנים האחרונות, שמבקשות לשׂוחח כדי לשַנות.
הרצון של האישה תמיד 'לשוחח כדי לשנות' מוצג גם במחזה "נשוי בנס", כמנגנון עם פְּתיל השהיה נָפיץ. הצחוק של הקהל לאורך ההצגה הוא סוג של פּורקן זוגי: הקהל היה מורכב מזוגות צעירים דתיים, ברובו היה של מגזר "הסרוגים".
סיום: קו רצף או שני קצוות?
המחזה מעורר שוב את השאֵלה האם יש הבדלים בין גברים לנשים, האם הֵם חיים יחד על קַו רצף, או על שני קצווֹת. ספרות מִטִבעה נותנת לקוראים מראָה לבחון בָּה את עצמם, גם המחזה מציג סיפור של זוג במשבר, שנותן להן להבין את עצמם יותר טוב.
המחזה "נשׂוי בנס" מציג זוג על חבל דק מאוד, זוּגיות שהיא תמיד ובכל מקום מתקיימת באַהבה. אך גם זוּגיות שהיא תמיד נֵס...
