הוכחות רבות הוצגו במהלך ההיסטוריה היהודית והכללית כי אי-אפשר לו לעולם בלי אלימות ורוח מלחמה. אומנם טובי לב כישעיהו דיברו על "וגר זאב עם כבש", ויפה העיר כתום מלחמת ששת הימים שמואל גורודיש כי אכן לשם אנו חותרים, אבל גם בהגיע שעה טובה זו אנו מבקשים להיות הזאב. התמימים עוד מאמינים בעולם בלי מלחמה, וכל דור נכלמים. זה אינו אומר שאיננו צריכים לחתור אל הפציפיזם ולא לוותר לעצמנו על החלום. אך בתוך אי-הוויתור לעצמנו ראוי לזכור לא לוותר על הנשק הקטלני ביותר שבידינו. בתקווה כי הוא ימנע את המלחמה. המתרחש עתה על הר-הבית הוא ההוכחה לכך. כל אדם הגון יודע שישראל לא תתיר תפילת יהודים על הר-הבית אלא אם ישתלטו על שלטונה מרעילי בארות ויציתו ויסיטו נגדנו את כל העולם האיסלאמי. לא אכפת להם, ובלבד שהממשלה הראויה הנוכחית תיפול, ואכן הסכנה גדולה מאי פעם. אך זה אינו חל על הסכסוך הישראלי-פלשתיני בלבד. מאמר מאת חיים באר היום במוסף התרבות והספרות בהארץ על קרוב משפחתו האנתרופולוג פרופסור עמנואל מרקס מאשר את הידוע לכולנו: אי-אפשר לו למין האנושי בלי חיכוך אלים. כאשר באר התפעל מספרו של פרנסיס פוקויאמה End of History חלק עליו מרקס. זה בלתי אפשרי. במאמר במדור התרבות והספרות בהארץ כתב היום באר כי מרקס צפה את התוקפנות הרוסית בצ'צ'ניה ולאחר מכן בקרים והנה העולם עד לטבח הנורא באוקראינה. מספיק עריץ אחד כולדימיר פוטין ליד הכפתור הלוחץ על נשק גרעיני כדי להבעיר את העולם. מרקס לא היה יחיד. קדם לו כמובן הפרופסור סמואל הנטינגטון בספרו "התנגשות הציוויליזציות". The clash of civilizations (גילוי נאות: כתבתי את ההקדמה למהדורה העברית). מרקס הוא נדבך נוסף, אחד מני רבים. בסופו של דבר התבונה לא הייתה על צד החולמים וההוזים בעלי הרצון הטוב. מניעת שלטון הדיקטטורה הצבאית מותנית בנכונות להילחם ברשע ולא להיקלע לפציפיזם תמים. "הרוצה בשלום", אמרו הרומיים, "ייכון למלחמה". תמיד היה נכון. תמיד יישאר נכון. לכל המין האנושי, ובראש ובראשונה לעם היהודי. עד כאן. עתה, כראוי לחג בו נקרע ים סוף ובני ישראל עברו בחורבה, נקרא את "אז ישיר משה..." שירה תנ"כית נפלאה. חג שמח.