נער הייתי וקצת זקנתי ובכל שנה אני מתרגש מחדש מטקס המשואות בהר הרצל, מחידון התנ"ך העולמי, מטקס הענקת פרס ישראל, אפילו מופע הדגלנות מעורר בי התרגשות, כזה אני. בכל שנה מחדש, אני גאה לחדש את הברית הישראלית שלי עם המדינה הכי טובה בעולם, הכי אהובה ביקום, לחדש את הברית עם הבית שלי, כבעל הבית ולא כאורח נוטה ללון. שעות הישראליות המזוקקות, המתכנסות לימי הגבורה, הזיכרון, העצמאות הן לי כמדורת השבט הישראלי, או מה שנותר ממנו. שעות אלה הן כבושם על עורי, משב רוח מרענן לנשמתי. הנטייה הטבעית היא לחשוב כי השינויים והתמורות המתחוללות גם בימים חשובים אלה לביחד הישראלי, הם תוצר של השנים האחרונות, לא היא.
השינויים באופיים של הימים, מתחוללים כבר למעלה משבעה עשורים, כמעט מיום היוסדם של ימים חשובים אלה. בכל שנה משתנה האופנה, פחות קיטש יותר צבא, פחות זיקוקין יותר דגלנים, פחות פוליטיקאים, יותר נאומים, פחות העם יותר המקורבים, פחות ראויים, יותר מקושרים. פחות נשים יותר גברים, פחות עולים יותר ותיקים, פחות ערבים יותר חרדים, פחות שמאלנים יותר מתיישבים, ואפשר להמשיך עוד ועוד. ועל אף פי כן אין בדינמיות ובכניעה לקבוצות לחץ או לפנקסי מפלגה כדי להאפיל על חשיבות טקסים אלה. הזכות להשיא משואה, ראוי לה שלא תהפוך לתוכנית ראליטי או למסחטת רייטינג בשל השאת משואה על-ידי זמר, שחקנית, במאי. אם יש דמות בקונצנזוס הלאומי ואיכות כשרונו ייחודית.
אין הדבר חלילה פוסל אותו מלהשיא משואה. לחלק הארי של משיאי המשואות ראוי שייבחרו האנשים אשר אינם נמצאים בעמדות הכוח וההשפעה, כי אם אלו הפועלים חפים מאינטרסים, נטולי ציפייה להוקרה, פועלים למען החברה הישראלית, החיילים האלמונים של החברה, אשר הם אבן הראשה לחברה מופתית. לזכות בפרס ישראל זה לזכות בפרס נובל של הבית היהודי-הדמוקרטי. פרס ישראל מספק בתדירות גבוהה מאבקים, בעיקר פוליטיים ולעיתים מוסריים. ראוי לו לפרס ישראל שיוענק על מצוינות בתחום בו נבחר חתן הפרס, דעותיו הפוליטיות לא יימנעו ממנו את קבלת הפרס אלא אם פעל נגד המדינה, ערכיה, חוקיה. המדינה ממנה הוא מתעקש לקבל את הפרס.
ובשולי הדברים, זוהי שעתו של הפסיפס האנושי המרכיב את החברה הישראלית. זוהי שעתם היפה והדרך הנפלאה והמכבדת להוקיר את פועלם של אנשי המופת. הגיעה העת שבקהל המוזמנים ישבו אלה לצד אלה, אפילו בחלוקה מספרית שווה, יהודים וערבים, עולים וותיקים, מתיישבים ובונה הארץ, חילוניים וחרדים, מהגרי עבודה ברישיון, פליטי מלחמה. בכך יקיץ הקץ על התופעה הלא מחמיאה בה בעלי קשרים וממון זוכים לארח חבריהם בכרטיסים אשר אזרחי הארץ הטובה היו אמורים לקבל.
כזה אני, לא ממצמץ בעיניים כדי לא להפסיד אף משיא משואה, עומד זקוף בהנפת הדגל, מוחא כף בתרגילי הסדר, מוחה דמעה בנגינת ההמנון, פוער עיניים לעבר בימת חתני וכלות פרס ישראל, מתרגש מהנאום בשם הזוכים, ובעיקר נמצא במתח המתמיד, מי יהיו חתן או כלת התנ"ך העולמי. לתפארת מדינת ישראל.
