על סף יום העצמאות נמצאת מדינת ישראל במצב שמעולם לא הייתה בו: ממשלת השבויה בידי מפלגה ערבית-איסלאמית העוינת מעצם טבעה למדינה היהודית ציונית. זכות קיומה של ישראל, ה-Raison D'etre שלה - עומדת בניגוד גמור לעמדתה של התנועה האיסלאמית, ואין כל אפשרות לגשר בין שני עקרונות אידיאולוגיים סותרים כל כך. הקואליציה הנוכחית מנסה לחבר בין עקרון ההתיישבות היהודית בארץ ישראל לתנועה האיסלאמית שתכליתה למנוע התיישבות נוספת ובמקומה לעודד התיישבות ערבית. ניגוד זה הוא כל כך ברור כפי שברור שהמשך הניסוי הפוליטי הזה יביא אסון למדינה ולתהליך ההיסטורי של שיבת-ציון המודרנית, פרי רוחו של תיאודור הרצל בסוף המאה ה-19 - ומפעלם של חמישה דורות של ציונים מכל רחבי העולם. מי שהביא לפרדוקס אומלל זה הם אנשי הימין נפתלי בנט וגדעון סער מחד-גיסא, ושותפם יאיר לפיד מאידך-גיסא, אדם חסר תעודת זהות פוליטית ברורה, מין אזרח עולם משונה המונע בעיקר משנאתו לבנימין נתניהו ופחות מכך מרצון עצמי להיות ראש הממשלה. לפיד הקים גוף פוליטי ארעי במסורת התנועות הסתמיות שקמו ונעלמו מאז "שינוי" "דש" ו"מרצ" מיגאל ידין דרך שולמית אלוני, אמנון רובינשטיין וטומי לפיד. גם בתוך גוף זמני זה התלוי כולו בזחיתותו החייכנית של לפיד ובזכרון הקולקטיבי ביחס לכוכב טלוויזיה נחמד בנעוריו, חובב ספורט האגרוף אך רחוק מעיסוקים אינטלקטואליים - גם בתוך גוף זה מודים שלא ברור איזו מוטיבציה אצל לפיד גדולה בין השתיים - האם ההתנגדות לנתניהו או רצונו האישי להיות ראש ממשלה, ואומר פרשן פוליטי: "לפיד מבין שאולי הוא לא יהיה ראש ממשלה והאמת היא שזה לא הדבר הכי חשוב לו בעולם" (ידיעות אחרונות מוסף חג, 21.4.22 בעמ' 9 - הכתבה "רע"ם ביום סגריר"). מאחר שלפיד הוא המנוע המניע את הממשלה המפוקפקת הזאת של ימין-כביכול בתוספת שמאל קיצוני ומפלגה ערבית עוינת per ce - ואילו נפתלי בנט, גדעון סער ואילת שקד הם רק הגלגלים המופעלים בתנועת המנוע, חשוב להדגיש אילו טעויות פוליטיות חמורות עשה כבר לפיד, היכולות בנקל להגביל את פעולת צה"ל כנגד המעצמה האירנית. לולי היה סובל ממחלת השאפתנים הפוליטיים - רדידות אינטלקטואלית מזה ותאוות-שררה מזה - הוא בנקל היה נמנע מלעשות שגיאות כאלה שאף משכיל ממוצע לא היה עושה - כמעט ניתוק ביחסינו עם פולין, ודריכה קלה, בינתיים, על היבלת של רוסיה מאידך. אלה שגיאות שאין להן כפרה בעולם הדיפלומטי משום שמהלכים פטפטניים אלה של לפיד הרסו, וממשיכים להרוס את עמדות משרד החוץ המתוחכם מימי בנימין נתניהו. פולין הייתה בית-קברות ליהודים במלחמת העולם השנייה, אך אובדנם של שלושת מיליוני יהודיה במחנות הריכוז הותירו בעיקר חור עצום במרקם העם היהודי, אך כמעט ולא הותירו יורשים ממשיים, כי יהודי פולין הושמדו ברובם הענקי - הם ויורשיהם - ולכן לא היה שום מקום לסקנדל שלפיד עשה לפני חצי שנה כנגד חקיקה פולנית פנימית להפסקת הליכי פיצוי בפולין לאחר יותר משבעים וחמש שנה מאז מלחמת העולם השנייה. נראה שלפיד הושפע אז מגורמים אמריקניים מסוימים ולא בדק עובדתית על מי ומה מדובר בכלל. כך הוא ביצע את המדיניות האמריקנית גם בהצבעת ישראל בעד השעייתה של רוסיה ממועצת זכויות האדם של האו"מ בעקבות הלחימה באוקראינה (הארץ, 17.4.22 ידיעה של יהונתן ליס וסוכנות רויטרס). תגובתה של רוסיה לפרובוקציה של לפיד הייתה אזהרה מוחצת בנוסח שהוא "מנצל את המצב באוקראינה כדי להסיח את דעת של הקהילה הבינלאומית מן הסכסוך הישראלי-פלשתיני". אני רואה בעיני רוחי כיצד פוטין שומע ו/או קורא על התנהגותה כפוית הטובה של ישראל בנושא זה, מרים את אצבעו ואומר לעצמו, או לשר-החוץ שלו "כך קורה כאשר מרשים ליתוש לעקוץ את השור". ודאי נזכר במשל הרומי העתיק האומר בשינוי גירסה - "מה שמותר לאל - אינו מותר לשור" - ההומור הפוליטי הגס של לפיד מצא ביטוי נואל בסרטון הברכה לחג ששודר בכל הערוצים - שם לפיד קטע את בנט ומאחל "חג שמח לעם ישראל החליפי" (ידיעות, 17.4.22 מדור טלוויזיה - "האחים בלוז"); אדם אינו יודע אם לצחוק או לבכות. למה בדיוק התכוון גאון הדור, החייכן המתאגרף? האמנם התכוון לברך רק את "העם החליפי" - לזה המצביע בעד הימין? או שחמד לו לצון על התואר שדבק בו אישית - בתור "ראש ממשלה חליפי"? לא עלה בדעתו שאין מקום להתבטאות אווילית כזאת? כי דעתו ודעת "ממשלת השינוי" היא קצרה ודלה וסופה שתביא לאסון.