זו לא הפעם הראשונה בה מתפרצות משפחות
מה עובר עלינו? האם זו הפעם הראשונה בה נמתחת ביקורת על נבחרינו באזכרות? ודאי שלא, יש לנו את צה"ל, יש לנו את האזרחות, ויש לנו מסדרון שחור וקודר אשר בקצהו אור גדול, המחבר ביניהם. מסדרון השכול. ועד כמה שבאזרחות אנו מתווכחים ומתנצחים על אידיאולוגיה ותמיכה במנהיגים אלה או אחרים, ועד כמה שאת הצבא אנו שמים בנפטלין על-מנת שפלוגתות המאד לגיטימיות של האזרחות לא יחדרו אליו, הרי שבמסדרון השכול הקודר אנו חיים בערבוביה, אזרחים וחיילים, המשפחות ויקיריהן המתים אשר לובשים מדים לעד. ובמסדרון הזה כל משפחה קובעת לעצמה היכן היא נמצאת, האם בצד הצבאי המנוטרל מכל סממן של ויכוח או בצד האזרחי שהוויכוח הוא נשמת אפו.
וגם כאשר הוויכוח הוא רשות לכל משפחה ומשפחה, הרי שעצם הוויכוח ביום כזה, הוא קשה לכולם, ודאי מכביד מאוד גם על המשפחות המתווכחות, ולכן היו מעדיפות להעביר את היום הזה בשקט. לכן, ההתפרצויות האלה הן הרבה יותר מסתם ביקורת, ושלטון שלא מסיק מהן מסקנות ולא מחבר אותן לתמונה הכוללת של שלטונו, חוטא לעצמו, לעתידו בהנהגה, ולעתידנו כחברה מלוכדת ומגובשת.
תגובה לפלגנות שלילית
הפרץ הזה של הביקורת איננו פלגנות שלילית, הוא תגובה לפלגנות שלילית. הוא אינו פסילה על בסיס אישי, אלא הוא נובע מפסילה על בסיס אישי.
ההטפה הצבועה של בנט להימנע מפלגנות שלילית, שוללת מהיסוד את השיטה שהעלתה אותו לשלטון, שוללת מהיסוד את זכותו המוסרית לאחוז ברסן השלטון. ההטפה המתחסדת של בנט להימנע מפסילה אישית, שוללת מהיסוד את הבסיס המוסרי של שלטונו, שלטון שהתגבש והתבסס באופן ברור מובהק וללא עוררין על פסילה אישית.
שלטון של הורים מכים
לא ההורים שכולים נזעקים, לא השכול מייחד אותם. מה שמייחד אותם זו תחושת הנבגדות, תחושות הנבגדות על-ידי חבורה צבועה אשר מיד בסמוך לסיום ההשתנה על ציבור הבוחרים מהמקפצה, המשתינים רוחצים בניקיון כפיהם, מטיפים לשלום בית. הורים מכים, אשר במקום להישלח מהבית בבושת פנים מבקשים להחזיר להם את הילדים על-מנת להמשיך להכותם נמרצות.
האם המחיר היה כדאי?
במהלך הקורונה, בנימין נתניהו ובני גנץ קימבנו לנו ממשלה, עם נוסחאות של ראש ממשלה וראש ממשלה חליפי. הם גם קימבנו לנו תקציב. האם זה היה נכון? האם זה היה כדאי? אינני יודע. לקומבינות האלה יש תועלת אך יש גם מחיר. היו אלה ימים של שיא במגפה, הציבור היה חרד, הציבור היה מבולבול, וכנ"ל גם ההנהגה. בכל מקרה מדובר בהיסטוריה, ורק ההיסטוריה תשפוט. יש רק הבדל אחד משמעותי בין שתי הממשלות. מצביעי גנץ הם נטולי אידיאולוגיה, עגלתם עמוסה אך ורק ביוקר המחיה, מחיר הריבית ופנסיות של אנשי הקבע. להם פחות אכפת למי גנץ חובר, גם אם הוא הבטיח הבטחות פרסונליות, והפר אותן.
ההנחה של נפתלי בנט שאצלו יקרה אותו דבר, בטעות איומה יסודה. הבסיס הקשה של תומכיו, לטוב או לרע, הם אידיאליסטים. מה שעבד אצל גנץ לא היה לו שמץ של סיכוי לעבוד אצל בנט. בנט מספר לנו שהיה אכפת לו מאתנו, רצה למנוע בחירות, אבל מצביעיו הנאמנים ביותר שמרגישים שהוא השתין עליהם מן הסולם רגע אחרי שנשאו אותו בכפיהם לרום הסולם, לא מאמינים כעת לחצי מילה שלו. עבורם הוא נוכל, כזבן, שקרן, גנב קולות, איש ללא גבולות מוסר, איש ללא מעצורים אשר אצלו המטרה האישית מקדמת את מרבית האמצעים, ודאי אמצעים המתעלמים לחלוטין מרצון הבוחרים ומהאמונה שלהם ביושרו.
אז מה הרווחנו? הרווחנו ממשלה, הרווחנו תקציב, במקום שהחרדים יסובבו נמוך, האיסלאם הקיצוני מסובב נמוך. אני אישית מעדיף את החרדים מסובבים. הרווחנו שלום עולמי מיוחל בין רוסיה לאוקראינה, הרווחנו נאומים חוצבי להבות וריקים מכל תוכן, אשר מהם ניכר שמר בנט התחיל לקושש קולות בשמאל כי את הימין הוא מבין שאבוד לו, ומה הפסדנו? הפסדנו את האמונה של ציבור ישר ונאמן בשיטה הדמוקרטית, הפסדנו את סיכוי לאיחוי בעתיד הנראה לעיין בין ההנהגה הפוליטית והציבור.
נפתלי בנט, הפסדנו בגדול ורק את השוליים של ההדים שמענו באזכרות
כבוד ראש הממשלה, הפסדנו, הפסדנו בגדול. אל תתרשם מהקרקס היומי בין בן כספית ליינון מגל. בשבילם זו פרנסה, יש רייטינג, הם מביאים לחם הביתה והכל דבש. כל מי שמקשיב להם מקבל תמונה מאוד מעוותת על המצב. כי במחיר של הקמת ממשלת כזב, חוקית, אך ממשלת כזב, גרמנו נזק לדורות לציבור מצביעיך. ללא ספק המאזן של ממשלתך מעיד על מקח טעות ואין כל סיכוי לשפר, דינה של הממשלה נגזר, והשאלה היא רק התזמון והכאבים שלווי את תהליך נפילתה.
נפתלי, מר בנט, סיימת. ייטב לך וייטב לנו אם תביט למציאות בלבן שבעיניים, ותשוב הביתה. שוב הביתה נפתלי בנט, ושחרר אותנו מנוכחותך הפוליטית, טוב לנו, טוב לך.
