"מלחמה מעולם לא הייתה עניין מרוחק ממשפחתי" – כותב ראש עיריית ניו-יורק לשעבר, ביל דה-בלסיו, בניוזוויק. "כילד אני זוכר את הטקס מדי בוקר: אבי מתהפך מצד לצד במיטתו כדי לחבר את הרגל התותבת. שנאתי לראות את מה שנשאר מרגלו. כל היתר נותר מאחור בשדה הקרב באוקינאווה במאי 1945. עשרות שנים לאחר מכן, המלחמה המשיכה לבוא לביתה של משפחתי".
אבל מלחמת העולם השנייה הייתה "מלחמה טובה". היו הרבה סיבות לתמוך בה: זוועות הנאציזם והשואה, הבהירות של יעדי בעלות הברית, ההגינות של מנהיגינו, תחושת האחדות בעורף. ואז באו מלחמות נוספות ובאף אחת מהן לא הייתה תחושה כזאת – עד עכשיו. המלחמה באוקראינה החלה לעצב מחדש את תפיסת המלחמה של ארה"ב. היא מספקת את האנלוגיה הקרובה ביותר למלחמת העולם השנייה. התמיכה הבלתי-מסויגת בפעולותיה של ארה"ב עשויה להשפיע גם על הזירה הפוליטית, סבור דה-בלסיו.
כדי להבין עד כמה השינוי עשוי להיות משמעותי, יש לזכור כמה זמן עבר מאז האמריקנים חשו כך. מלחמותיה של ארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה יצרו פחד, כעס וכאב. מלחמת קוריאה הסתיימה בקיפאון. מלחמת וייטנאם הסתיימה בתבוסה, לא לפני שיצרה תנועה אנטי-מלחמתית לראשונה בתולדות ארה"ב. הגיוס לא נתפס כביטוי לפטריוטיות אלא כאימה צרופה למיליוני משפחות אמריקניות. דה-בלסיו זוכר את המתח ב-1970 סביב האפשרות שאחיו סטיב יגויס; בעוד אביו הוכר כגיבור מלחמה, לא הייתה שום סיבה טובה שאחיו יתגייס ולבסוף הוא קיבל פטור מסיבות רפואיות. ארה"ב למדה מאוחר מדי את הלקח: להימנע מהתערבויות שנויות במחלוקת. היא גם החלה לאבד את תחושת הגאווה שהייתה חלק מהגדרתה העצמית.
המלחמה באפגניסטן החלה עם ההיגיון הברור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה: ארה"ב הותקפה. "מעולם לא הייתי מיליטריסט, אבל כתושב ניו-יורק ההתקפה של 9/11 הייתה הכי אישית שאפשר. הרגשתי את האבל של משפחתי. הרחתי את העשן שהיה תלוי מעל העיר במשך שבועות. זה חייב תגובה", כותב דה-בלסיו. המלחמה נראתה הגיונית – עד שחדלה להיות כזאת. כבר ב-2014 הרגישו יותר אמריקנים שהמלחמה מתנהלת לשווא. המחזה של אמריקנים צעירים הנהרגים ללא מטרה ברורה שב לרדוף את ארה"ב. ואילו המלחמה בעירק הייתה כמעט העתק של וייטנאם: היא החלה על בסיס מצגי שווא ונמשכה עם שקרים חדשים, ותוך שנתיים אבדה התמיכה בה.
הדפוס היה ברור במשך יובל. אבל כעת צצה מציאות חדשה. כל הרכיבים נמצאים כאן: התקפה בלתי מוצדקת, כמות סבל מדהימה, התנגדות מרשימה, מנהיג ראוי להערצה. ויותר מכל מלחמה בהיסטוריה, הצד האנושי שלה מגיע לכל בית בצורה גרפית חד-משמעית. הפעם ארה"ב אינה סופגת מחאות וביקורת, בביתה או מחוצה לו. הקואליציה הבינלאומית המשמעותית ביותר מזה עשרות שנים נוצרה ומונהגת בידי ארה"ב. מדי יום עוד מדינות נותנות כתף בסיוע צבאי ובהטלת עיצומים. יש נצחונות ממשיים בשדה הקרב, מה שהיה כה נדיר במלחמות קודמות.
כן, זה עלול להשתנות. כן, המצב שונה משום שאין חיילים אמריקנים בשטח. אבל אין בכך כדי להפחית באחדות ואפילו בסימני הגאווה הנוצרים בארה"ב. 73% מהאמריקנים תומכים במחויבות אמריקנית עמוקה לחמש את אוקראינה, והתמיכה חוצה את גבולות המפלגות. בעידן של פילוג, קיימת תחושת אחדות מדהימה בנושא זה.
כאשר האמריקנים שוב חשים גאווה על מקומם בעולם, נותר סיכוי מעודד לדו-שיח לאומי – סבור דה-בלסיו. ככל שהאמריקנים יותר בטוחים בחלק זה של זהותם, יש יותר סיכוי שימצאו תחושת שותפות גם בנושאים אחרים. ברור שהרוח האמריקנית ספגה מכה בשל צורת הנסיגה מאפגניסטן אשתקד, אבל העוצמה והעקביות של הסיוע לאוקראינה עשויים לחדש את הביטחון העצמי ואת תחושת הלאומיות. אולי זוהי "המלחמה הטובה" של הדור הנוכחי. אולי זה יגרום לאמריקנים להתחיל להרגיש טוב עם עצמם. אם כן, זה עשוי להיות רגע מעצב למדינה, קו פרשת מים בו דברים באמת יתחילו להשתנות – מסיים דה-בלסיו.
