הגליל בצד יהודה במרד בר-כוכבא

באביב של שנת 132, כנראה במסווה התכנסויות מסורתיות של ימי-הפסח ועליה-לרגל לירושלים, הפתיעו יהודי א"י את כלל כוחות הצבא הרומי שהיו בארץ, סילקו ממנה את הרומאים, רובם-ככולם, ועצרו את בנייתה של עיר אלילית בירושלים, אשר כללה מקדש עבודה-זרה (אולי אף על הר-הבית עצמו!). לגיונות שהזעיק הקיסר הרומי, הדריאנוס, מרחבי המזרח הקרוב - נבלמו כולם, ובחלקם הושמדו על-ידי צבא המרד בהנהגת שמעון בן-כוסיבא. בכך נופץ חלום-חייו של הקיסר, אחוז שיגעון הגדלות, להיזכר לעתיד כקיסר המופת אוגוסטוס, וללא "כתם הביזיון" שדבק בו עקב אובדן הלגיונות הרומיים במארב הגרמנים בשנת 9 לספירה. הקיסר בעל המוניטין המתון והפשרני, הדריאנוס, שהעמיד את עצמו בדרגת אליליו הראשיים (בהקימו בירושלים את "אליה קפיטולינה" - כשמו הפרטי אליוס, ובמשולב למקדש הקפיטוליני שברומא, בו נוהל פולחן... רק ל"צמרת" אלילי הרומיים), הפתיע מצדו בתגובתו החריפה, רבת המאמצים והסיכונים (על אלה בהרחבה: במאמר הח"מ מ-6.7.15 באתר זה, "תשעה באב - גם לזכר האובדן האנושי", ובמאמרים הנזכרים שם). מסע-העונשין הנקמני והנורא של הקיסר המבוזה, אשר שולב ברצח עם ובהרס שיטתי באזורי ההר המרכזי והשפלה, עלה במחיר דמים גבוה גם לצבא הרומי, אך הישוב היהודי שנותר בא"י, התרכז מאותה עת באזור הגליל בלבד. הגליל, בניגוד בולט ליהודה, לא נפגע בכל שנות מלחמת המרד ההיא, ונראה שגם קרבות של ממש לא התחוללו בו באותה תקופה. כאזור שנותר ללא הרס או שמד, התאים הגליל אף לקליטת פליטים מאזורי הקרבות בא"י, וכבסיס לתחייה מחודשת ועוצמתית של המוסדות הדתיים והלאומיים היהודיים. כעדות המקור המדרשי המהימן (שיר-השירים רבה, ב' ה'), "בשלפי השמד נתכנסו רבותינו לאושא" שבגליל התחתון, ובכללם תלמידיו המובהקים של רבי-עקיבא - רבי מאיר ורבי שמעון בר-יוחאי, שהמשיכו את מסורת רבם, יחד עם פליטים אחרים מחכמי אזור יהודה. עם מות הקיסר האכזר, שנים ספורות לאחר דיכוי "מרד בר-כוכבא", נפתחה תקופה חדשה ביחסים עם השלטונות הרומיים, ושיאם ביחסים הטובים שטיפח עמם המנהיג הדתי והלאומי רב התושייה והזכויות, רבי יהודה הנשיא, איש הגליל. בנוסף לתרומתן החשובה של "תקנות אושא" לחיים היהודיים בתקופת הקשה שלאחר החורבן, ריכז רבי יהודה הנשיא, בשעתו, את הלכות התנאים שפעלו עד אז, וערך וחתם, למען העם והיהדות כולה, את "המשנה", על ששת סדריה. יצירה כבירה זו, שנייה רק לתנ"ך, שימשה בסיס הלכתי, רחב ואיתן, לדורות של אמוראים בארץ ישראל ובבבל, אשר הוסיפו על "המשנה" את נדבכי היסוד המרחיבים של התורה שבעל-פה, הידועים כתלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי.

הגליל מול יהודה במרד בר-כוכבא

שאלת גישתם של יהודי הגליל כלפי "מרד בר-כוכבא" ושאלת שילובם במהלך המרד הינן פרק בעייתי במחקר ההיסטורי של דורנו, ויש להניח כי בעייתיות כזו הייתה גם נחלת מנהיגי המרד, בשעתם, בבחינת הצרכים והאפשרויות. עיקר הקושי נבע, מטבע הדברים, עקב הניתוק הגאוגרפי והטופוגרפי של הגליל מאזור ההר המרכזי, אשר ביניהם הפריד שטחו הנרחב של עמק יזרעאל. גם אם היווה הגליל חלק מא"י המשוחררת, בתקופת מנהיגותו של בר-כוכבא, "הנשיא על ישראל" כתוארו אז - הבעיה והקושי התעוררו במיוחד בשלב האחרון והנפרד של מלחמת הדיכוי הנקמנית שיזם וביצע הקיסר הדריאנוס, אשר ריכז צבא עצום מכל רחבי האימפריה הרומית, והחל "לנגוס" בא"י המורדת, בשלבים מדורגים, מצפון הארץ וממזרחה אל עבר הרי המרכז וירושלים. באותה עת מיקמו הרומאים לגיון שלם בתל-מגידו ובסביבתו (שם הכפר הערבי לג'ון, שהיה בסמוך, "שיקף" את זכר-העבר). כוח דומה מיקם הקיסר בתל-שלם שבעמק בית-שאן (ליד טירת-צבי של ימינו) - שרידי מחנה גדול ומסכת פנים מתכתית של הדריאנוס נתגלו בחפירות בתל זה. נראה, אפוא, כי כלקח צבאי מפרשת "המרד הגדול" ומתרומת הגליל לאותו מרד (בשנים 66- 70) פעלו הרומאים לחצוץ בין הגליל ליהודה, ולו על-ידי פטרולי קבע שסיירו לאורך עמק יזרעאל כולו, בין שני מחנות הצבא הנזכרים לעיל. על חלקם של הגליל ושל לוחמיו הנחושים במרד "הגדול" למדו הרומיים ממקורותיהם וכן מספריו המפורטים של מפקד האזור הבוגדני, יוסף בן-מתתיהו ("יוספוס פלאביוס"), שחבר אליהם לימים. ממילא, גם אם היה כאן תכתיב צבאי רומי, התאמו יהודי א"י המורדת את האסטרטגיה שלהם לתנאי המציאות בשטח ולכללי התבונה המעשית גם יחד, בראייה מעשית ואף בראייה היסטורית: נוכח הקשיים והסכנות מול מעצמת על כרומי, מוטב לאמץ את נוהגו הזהיר והחכם של יעקב אבינו, בעמדו עם משפחתו מול סכנה רבתי; מעשהו המתואר ב"בראשית" (ל"ב, ט') עמד לנגד עיני כל בר-אוריין - חציית האנשים והקניין ל"שני מחנות", לפיזור הסיכון. על כך מלמדנו מדרש "בראשית-רבה" (ע"ו,ג'): "'ויאמר: אם יבוא עשיו אל המחנה האחת והכהו' - אלו אחינו שבדרום. 'והיה הנותר לפליטה' - אלו אחינו שבגליל" (מול אזור "הדרום" שבא"י צריך לבוא "הגליל"; את הכתיב השגוי "בגלות" - "כך יש להגיה": ביאליק ורבניצקי ב"ספר האגדה", דף ש"א, נ"ז). הפרדת שטחי הגליל מיתר חלקי א"י, לפחות בשלב-ההתמודדות השני ב"מרד בר-כוכבא", תאמה כנראה גם לשיקולים ארוכי-טווח של יהודי א"י; בזכות הפרדה מוכתבת-מוסכמת זו נותר אזור הגליל, עם רוב תושביו היהודיים, כבסיס איתן להמשכיות המסורת היהודית בארץ, ולשיקום דתי ולאומי לדורות, גם לאחר אסון השמד והחורבן עם דיכוי המרד. דוגמה מוכחת ומוצלחת עמדה אז בפני אותו דור - הקמת המרכז התורני-ההלכתי ביבנה על-ידי רבן יוחנן בן-זכאי, על-רקע חורבן בית-המקדש וירושלים בימי "המרד הגדול". שחזור פרק חשוב זה על-רקע השמד והחורבן של "מרד בר כוכבא", הוכח כמדיניות מועילה-מצילה בתולדות היהדות והעם היהודי.

מנהיגי הגליל מול ר' עקיבא במהלך המרד

הפרדה בין הגליל ליהודה במהלך "מרד בר-כוכבא", ולפחות בשלבו האחרון, מסתברת גם על-רקע השוני ההלכתי החלקי בקיום מצוות, אשר התחדד במשך שנים, עוד לפני פרוץ המרד. כך, לדוגמה, דברי "התלמוד הירושלמי" ("פסחים", פ"ד ה"ו): "...הרי ראש-השנה ויום הכיפורים - ביהודה נהגו כר' עקיבא, ובגליל נהגו כר' יוחנן בן נורי... הרי פורים - אלו קוראים בארבעה-עשר ואלו קוראים בחמשה עשר". מתקשרת לכאן פליאתו של רבי עקיבא על השתתפות נציגים מן הגליל באבלו על מות בנו: "אנשי דרום מכירין את רבי עקיבא; אנשי גליל - מאין מכירין!?" (ירושלמי, "שמחות", פ"ח, י"ג; בבלי, "מועד קטן", כ"א ע"ב). עם זאת, עולה שאלת יכולתם של חכמי הגליל להשפיע במחלוקת לאומית במהלך "מרד בר-כוכבא", מול תנא במעמדו של ר' עקיבא, איש יהודה, ומי שתמך במנהיגותו של הנשיא, עד כדי תיאורו כמבשר-הגאולה ("מלכא משיחא", כעדות רשב"י: ירושלמי "תעניות", פ"ד ה"ח). הגדרתו זו של ר' עקיבא באה, כנראה, רק לאחר הניצחונות הכבירים בהנהגת בר-כוכבא בשלב הראשון של המרד. אז ניתן היה לצפות לפתרון של פיוס מול הקיסר ה"נאור", מחדש "השלום הרומאי" האימפריאלי של אוגוסטוס; אך גם ר' עקיבא עצמו נדרש לשיקול מחודש, מול מתקפת הנקם העוצמתית של הדריאנוס, כאשר זו נתבררה לאשורה. מכל מקום, על כוחם ונחישותם של חכמי הגליל ניתן ללמוד מדברי המקורות על מנהיגם, ר' יוחנן בן-נורי, שגילה עמדה תקיפה ואמיצה במחלוקותיו מול גדולי דורו: כנגד ר' יהושע בן-חנניה (בבלי, "עירובין", מ"א ע"א), כנגד רבי טרפון ("שבת" כ"ו ע"א) ובעיקר - כנגד רבי עקיבא. "אמר ר' יוחנן בן נורי.... הרבה לקה עקיבא... שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל..." (בבלי, "ערכין" ט"ז ע"ב); על הכשר שהכשיר ר' עקיבא אמר פעם ריב"נ: "האכילכם עקיבא נבלות" (תוספתא "בכורות", פ"ד ח'). אף שדי באלה - תוזכר כאן האמירה הבוטה כלפי ר' עקיבא, המובאת בתלמוד: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבא" (ירושלמי "תעניות" פ"ד). תמוה ומסופק ייחוסה של אמירה מעליבה זו דווקא לתנא זוטר-שבזוטרים (יוחנן בן-תורתא), אשר כמעט שאין דבר נוסף מפיו במקורות. ויודגש: גם נוסח של "יצמחו שערות על כף ידי" היה חמור ופוגע ביותר; על-אחת-כמה-וכמה כאשר הוטח בפני ר' עקיבא "יעלו עשבים בלחייך...."! שום תנא לא נקט נוסח מעליב כלפי חברו, מלבד ר' יוחנן בן-נורי. אילו הייתה האמירה מועלית כאנונימית - כל בקי היה מייחסה לחריף הלשון, בן-נורי, ורק לו; הדעת נותנת, אפוא, כי הוא (ריב"נ) שהטיח את הדעה והעמדה מול ר' עקיבא, ולא אחר. שיבוש נפל כאן, כנראה, במקורות - בשגגה (עקב חילוף ריב"נ ב-ריב"ת) או כדי למתן את העלבון שהוטח בגדול ונכבד כר' עקיבא; ואם כך הדבר - משמעות מורחבת יש להסיק כאן גם לפרק זה, ככותרתו: לא דעת יחיד חריגה, אלא עמדת מנהיגות הגליל.

ירושלים - לב המרד ברומאים

יתכן כי "מרד בר-כוכבא" סיכל, ולא רק זמנית, את תוכנית הקיסר הרומי לבנות מקדש אלילי על הר-הבית: ספק אם הספיק הדריאנוס לבנות "מקדש" כזה בשנים הספורות שנותרו לו מאז דיכוי המרד ועד למותו (בשנת 138); אף אם החלו בכך הרומאים לפני פרוץ המרד - אין ספק כי יהודי א"י שהשתלטו על המקום בעקבות המרד, הרסו ועקרו לחלוטין כל בנייה כזו, מן היסוד. מטרתו העיקרית של המרד, אשר רק בה היה כדי ללכד את העם, הייתה מניעת חילול הקודש בהר-הבית ובירושלים על-ידי הרומאים, בבנייה "קיסרית" של מבנים לעבודה זרה; ירושלים עמדה אז בלב המרד, ובלבו של כל יהודי אשר כיבד את עצמו, לרבות, כמובן, יהודי אזור הגליל. לפיכך, גם כאשר הופרד או נפרד האזור הצפוני מיתר חלקי א"י המורדת, הסתננו לוחמים מהגליל דרומה, לאלפים ואף לרבבות ובכל דרך אפשרית, כדי להילחם בצד אחיהם שביהודה, למען ירושלים ולשימור התקווה לבניינו של בית-המקדש (כמוטיבים העיקריים ב"הגדה של פסח", אשר לפחות בחלקה נתחברה בהקשר למרד, עם "חרבו השלופה... נטויה על ירושלים"). כך גם עולה מ"אגרת הגלילאים" שהכתיב בר-כוכבא עצמו ("על נפשיה"), ואשר נתגלתה במערת מסתור במדבר יהודה, אף אם מדובר בה בעריקים-עצירים שביקשו לשוב לבתיהם בגליל, כאשר כבר נתברר כי נחרץ גורל המרד; פירוט - במאמר הח"מ מ-8.5.2012 באתר זה: "מרד בר כוכבא - אמונה, נחישות ותקווה".

ל"ג בעומר - לכבוד חכמי הגליל

בהר מירון, הגבוה בהרי הגליל, מעלים המוני בית-ישראל על נס את זיכרו ואת שבחיו של ר' שמעון בר-יוחאי, ממובילי המאבק ברומי ובשלטונה. בראייה רחבה וממרחק הזמן - ראויים להערכה גם זיכרם ופועלם של כלל חכמי הגליל, בתקופת המרד ובשיקום תוצאותיו; מן הראוי לשלב גם את אלה ביום ל"ג בעומר ובאירועיו - תרומותיהם החשובות אתנו עד היום, ואף לעתיד!