בכל שנה, לרגל
חגיגות ל"ג בעומר אני נוהגת להעלות מחדש מספר שאלות בסיסיות: האם
בר-כוכבא ראוי להיחשב כ"גיבור" לאומי, אדם משכמו ומעלה, או שמא חשיבותו של רבי עקיבא עולה עשרות מונים עליו? האם תורתו ואמונתו של רבי עקיבא עולה על גבורתו של בר-כוכבא? האם בשל היותנו "עם סגולה" בעיני האל, עלינו לבטוח באל בעת צרה, בטענה שאין בכח הזרוע בלבד להושיע?
היהדות האורתודוקסית בגרמניה של שלהי המאה ה-19, האמינה שאין לצאת למלחמה יזומה. בתוך כך אותם מאמינים גם האדירו את דמותו של רבי עקיבא והעדיפו את תורתו על פני מורשתו של בר כוכבא. ברבות הימים ההבדל התהומי בין שני האישים, והדמות המיוחסת לכל אחד מהם, הפכו לסלע המחלוקת בין האוכלוסייה האולטרה-אורתודוקסית לבין הציבור שאינו מקיים את מצוות האל.
לאחרונה הגיע לידיי תרגום מגרמנית לעברית (1956) של "רבי עקיבא", מאת הרב ד"ר
מאיר להמן . הספר ראה אור בגרמנית בשלהי המאה ה-19. זה אחד הספרים שיועדו להכיר לבני הנוער בקהילה היהודית-גרמנית את גדולי וחכמי כל הדורות בתולדות העם היהודי. להמן קיווה שהספרים ישמשו אבן שואבת לפרטים חשובים על גדולי הדור היסטורי ההוא.
צריך להגיד שמטרתו העיקרית של להמן בפרסום
ספרות עממית, הייתה חיזוק הזיקה ללימוד תורה בקרב יהדות גרמניה בפרט ואירופה בכלל, וחיזוק אמונתם באל. בתחילת דרכו הוא כיהן כרב ראשי במגנצא/מיינץ. המנהגים שאימצו חלק מיהודי המקום היו למורת רוחו. הם ניסו להידמות לסביבתם החברתית הלא-יהודית. להמן הבין שחלק מהבעיה טמונה בהעדר יידע בסיסי על עיקרי היהדות וחכמיה. באמצעות ספריו הוא ניסה לשקם את מה שנחשב בעיניו כהידרדרות המורשת היהודית. שנים לאחר מותו אף זכה להמן שספריו יתורגמו מגרמנית לעברית (בשנות ה-60), ויהפכו לנכס צאן ברזל של הציבור האורתודוקסי בישראל.
כריתת ברית
ב"רבי עקיבא", להמן מיטיב לתאר את המפגש בין
בר-כוכבא, שנולד בשם מנחם, אומץ על-ידי לוי מכזיב, וקיבל את השם שמעון, ורבי עקיבא. כשבר-כוכבא הופיע באופק חייו של רבי עקיבא, וסומן על-ידי חכמי הדור כ"משיח" וכ"מלך", התגנב ללבו של רבי עקיבא החשש שבעקבות ההכרה בבר-כוכבא, הלה ירים את נס המרד נגד שליטי רומי, חשש שהתגשם. בעיני להמן, ולפי גרסת יהדות גרמניה האורתודוקסית באותה עת, ערכו הרוחני של רבי עקיבא עלה עשרות מונים על זה של בר-כוכבא. מאידך בר-כוכבא ייצג בעיניהם את הפניית העורף של בני דורם שהפנו עורף למסורת היהודית.
בין פרטי הוויכוח שהתנהל ביניהם בנדון, ושאותם מגולל להמן בספרו, בולטת נחישותו של בר-כוכבא להגדיל את היקף מערך הצבא היהודי, אפילו במחיר של כריתת ברית עם ה"
כותים, "שנחשבו מאות בשנים כאויביי היהודים ובעלי כוונה לקעקע את יהדותו של הציבור בישראל ובגולה. סיפור ה"כותים" - שלפי המסורת, סנחריב מלך אשור הביא אותם אל ארץ-ישראל על-מנת ליישב את ממלכת ישראל לאחר שתושביה הוגלו - הוא סיפור מרתק בפני עצמו. אציין רק זאת: ה"כותים" הם לא אחרים מאשר ה"שומרונים", כך מבהיר לנו גם להמן. מעוזם היה
הר גריזים שבשומרון, ובעקבות אירוע מסוים הקשור ליוזמה להקים מחדש את בית המקדש, הם נטרו לציבור היהודי והיו מוכנים לתמוך בכל מי שרצה ברעתו ובהשמדתו.
ב"רבי עקיבא" בולטת צורת החשיבה האורתודוקסית הנמשכת גם בימינו אנו. ואילו החשיבה המיליטנטית המיוחסת לבר-כוכבא הפכה לנכס צאן ברזל של הציבור היהודי חילוני. דמותו המיליטנטית של בר-כוכבא נתקבעה באתוס של הציבור החילוני כ"עובדה בעלת חשיבות עליונה" על כל המשתמע מכך.
עובדת קיומן של שתי אמיתות אלו בכפיפה אחת בקרבנו, אמורה לאותת לכולנו שחלוף הזמן לא עמעם את המתח גם בקרבנו. המתח בולט במיוחד לקראת
חגיגות ל"ג בעומר. הציבור החילוני נוהג להתקין לילדיו חץ וקשת כסמל לגבורתו ותושייתו של בר-כוכבא, ולחגוג את ל"ג בעומר מסביב למדורה, זכר למדורות שהצית צבא בר-כוכבא. מנגד, רבים בציבור האורתודוקסי עולים לקברו של
הרשב"י, תלמידו של רבי עקיבא בל"ג בעומר, מתמסרים להילולת מירון, ומתחזקים באמונתם.
הבדלי חשיבה
לעניין מלחמות וצבא ברצוני להוסיף שהאורתודוקסיה רואה ברבי עקיבא את התגלמות האמונה בהשגחה האלוהית ומטיפה להימנעות משפיכות דמים ותקיפת אויבי ישראל בכוח הזרוע. ואילו את
בר-כוכבא הם מציגים כאישיות מחרחרת מלחמה. מנגד, הציבור החילוני ממשיך להעמיד את
הנרטיב הציוני מעל "אמת היסטורית" זו. מאז שהנצו ניצני הציונות, הקפיד הציבור החילוני להצמיד לבר-כוכבא דימוי של "גיבור לאומי", וטווה סביבו סיפורים שהפכו לנכסי צאן ברזל בעת החדשה (כפי שציינתי
ברשימה קודמת). כל אימת שעם ישראל נקלע למצוקה פיזית, משליך הציבור החילוני את יהבו על כוח הזרוע כפי שעשה בר-כוכבא, המושיע הלאומי שחירף נפשו למען עמו, והצליח (לזמן מה) לקעקע את מזימותיו של קיסר רומי, קרי, למחוק כל זכר ליהדות ולהשמיד את העם היהודי.
כאמור, הציבור האולטרה-אורתודוקסי נוקט עמדה שונה כלפי שני האישים הללו. עמדתם מבהירה שאין לסטות מדרכו של רבי עקיבא ושל תלמידו רבי שמעון בר יוחאי (
הרשב"י). שכן אלו הם "הגיבורים" בעיניו. בכל שנה חוגג ציבור זה את ל"ג בעומר במירון ומציון יום מותו של מי שנחשב לעילוי רוחני, וזוכר את מורשתו הרוחנית של מי שהנחיל לנו את ספר ה"זוהר". על-רקע הבדלי חשיבה מהותיים אלו, בכל שנה צצות מחדש שאלות בעייתיות סביב ל"ג בעומר והילולת מירון:
האם בר-כוכבא ראוי להיחשב לגיבור לאומי, אישיות שהיא משכמה ומעלה, או שמא חשיבותו של רבי עקיבא עולה עליו עשרות מונים? שאלות נוספות באותה רוח הן: האם עדיפה תורתו ואמונתו של רבי עקיבא - קרי, אין בכח הזרוע בלבד להושיע, או שמא עדיפה משנתו של בר-כוכבא - בכוח הזרוע בלבד ייוושע העם? בעבר
כתבתי שהאמונה בלבד עומדת בבסיס הייחוס לנרטיב צביון של היסטוריה עובדתית שאין עליה עוררין. דוגמאות לכך נפוצות בהיסטוריה של העמים. נרטיב של קבוצה סביב אירוע משותף, או אישיות מוכרת לבני הקבוצה, הוא בדרך כלל יצירה שנולדה כצורך השעה, וכלקח לדורות הבאים. התופעה בולטת בעיתות מצוקה, וסביב אירוע היסטורי הנתפס כטרגי. הציבור מרענן בנסיבות כאלו לקחים של נרטיב "ישן" שנתפס כאמת היסטורית שלקח חשוב בצידה. לחלופין, נסיבות שכאלו עשויות להצמיח נרטיב "חדש" שלקחיו תואמים את צרכי השעה.
אין זה נדיר שיתקיימו זה לצד זה נרטיבים סותרים ביחס לאותו אירוע. שניהם יזכו לתואר "אמת היסטורית". ראו לדוגמה, נרטיב המייחס הערכה רבה לארץ-ישראל השלמה, אפילו במחיר של שפיכות דמים, ונרטיב מתחרה שמנגח אותו, הגורס שחובה לוותר על שטח תמורת שלום. נרטיבים החיים במקביל ומתחרים זה בזה גובים מחיר של העמקת והחרפת יריבות בין מחנות בציבור הרחב. באותו אופן, גבורתו של בר-כוכבא נתפסת כגורם מספר אחד שהביא ניצחון ליהודים במרד נגד הקיסר הרומי. זוהי "אמת היסטורית" של חלק מהעם, קרי, הציבור החילוני בישראל. ואילו גדולתו של רבי עקיבא כראש הדור, הוא "האורים והתומים" של זרם אחר ביהדות התומך בו.
בל"ג בעומר ניטיב לעשות אם נרד לעומקו של הוויכוח ההיסטורי הזה, בין חסידי רבי עקיבא לבין חסידי מורשתו של בר-כוכבא. זאת הזדמנות להיחשף מחדש לשאלה בסיסית: מה עדיף על מה - כפי ששאלה רבי עקיבא את בר-כוכבא:
למה לנו עזרת בני אדם אם האלוקים איתנו? האם שומה עלינו לרכז כוחות רבים ולייחס חשיבות יתרה לקרב ולמלחמה, האם כוחנו ואומץ ידינו יעשו לנו חיל? או אלוקים יהיה בעזרנו ובו נבטח. גם כעבור מאה וחמישים שנה מאז פרסם הרב להמן את "רבי עקיבא" בשפה הגרמנית, כדי להחזיר את יהודי גרמניה ואירופה למורשתם, השאלה הזו עדיין רלוונטית. היא משמעותית בימינו שכן יש לה השלכות גם על סוגיית גיוס אברכים לצה"ל
