מקורו של יום ל"ג בעומר היום ה-33 לספירת העומר, אינו מוזכר כלל בתורה, לא במשנה ולא בתלמוד. לראשונה, אנו פוגשים את ל"ג בעומר בדבריו של רבי אברהם הירחי מלוניל אשר בפרובנס שחי במאה ה-13 לספירה. הוא מתייחס בספרו למנהג שאין להינשא בימי ספירת העומר, ומרחיב בדבריו שבצרפת ובפרובנס נוהגים מנהג זה עד ל"ג בעומר: "ואין מנהג לכנוס (להתחתן) בין פסח לעצרת... ואך מנהג בצרפת ובפרובנס לכנוס מל"ג לעומר. ושמעתי בשם ר' זרחיה מגירונדא שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס העצרת... וזהו ל"ג לעומר" (ספר המנהיג, הלכות אירוסין ונישואין, ק"ו). המונח "פרוס עצרת" מקורו במשנה, משמעו ששישה עשר יום לפני חג השבועות כלומר י"ח באייר - יום ל"ג בעומר. רבי אברהם מצטט מקור עלום שם שהביא רב "שמצא בספר ישן הבא מספרד", שהמגיפה שהכתה בתלמידי רבי עקיבא חדלה בל"ג בעומר. אין שום מידע על ספר ישן זה. אולם הוא שימש כאסמכתא לחדול ביום זה מלנהוג מנהגי אבלות הנהוגים בימי ספירת העומר. יום זה הפך במהלך השנים ליום מיוחד וקדוש שבו היו נוהגים במנהגי שמחה ושירה. ביום זה בא לידי ביטוי הדלקת מדורות גדולות בכל אתר ואתר בארצנו ואף בחו"ל. עיקרה של השמחה בהר מירון שלשם מגיעים רבבות רבבות של יהודים מכל רחבי הארץ והתפוצות הבאים לחגוג בציונו של הרשב"י. וכאשר נמצאים בתוך הציון, האווירה המורגשת היא של אבלות - יום כיפורים, ומחוץ לציון אווירה של שמחה גדולה. השמחה הגדולה נובעת מגורם נוסף הקשור ליום זה. לפי דברי ה"פרי חדש" השמחה של היום, מפני שביום זה סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו החדשים. ביום זה החלה ההתחדשות של העברת תורתו של רבי עקיבא לתלמידיו. הווי אומר היציאה לפועל של התורה שבעל פה. אם כן ניתן ללמוד ששלוש סיבות עיקריות מביאות לשמחה המיוחדת של היום הגדול והקדוש ל"ג בעומר ושלושתן קשורות האחת בשנייה. ביום זה פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות. באותו היום סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו שמשמעותה יציאה לפועל של התורה שבע"פ. וביום זה נפטר רבי שמעון בר יוחאי וגילה את סודות התורה לתלמידיו.