ארתור שופנהאואר¹ טוען: "בעל הכישרון – כמוהו כצלף הפוגע במטרה, אשר איש מלבדו אינו מסוגל להגיע אליה. גאון – כמוהו כצלף הפוגע במטרה שאחרים אינם מסוגלים אפילו לראות". על כן, לפי ז'בוטינסקי, שכמו שופנהאואר, החשיב את האומנות בחיי האדם, ובחר להתרכז בחייו בפעולה המבוססת על תובנות עמוקות ופילוסופיה² – גאון הוא "גלגל המנוף של ההיסטוריה"³, בכך שהוא מאתר ומניע תהליכים נסתרים עדיין, שאחרים אינם מודעים להם. יכולותיו של הגאון, לפי ז'בוטינסקי, הינן: לדעת כיצד להתבונן בחבוי ולהניעו: להיות בעל סקרנות ללא מעצורים (טאבו), אומץ לב ללא מורא, ראיית הנולד שעדיין לא נזרע, פיענוח כתובות סתרים החבויות עדיין בבנק של כוונות. כאלה היו נביאי ישראל; וגדול מכולם – שמואל, שלפני ישעיהו, יחזקאל וירמיהו, חזה את הסתאבות המונרכיה הישראלית שעדיין לא נוסדה, את חורבן בית המקדש הראשון שעוד לא נבנה, את קריסת הריבונות העברית שעוד לא גובשה ואת הגלות בטרם תמה ההתנחלות. שמואל הבין את עקרון השרידות המפורר את המערכת: פיזיקלית, כימית, ביולוגית, חברתית, כלכלית ופוליטית. כמו אפלטון אחריו, שמואל שאף להשליט על הריבונות העברית גאונים המתקשרים עם תודעות גבוהות כאברהם וכמשה. אך כמו אפלטון וז'בוטינסקי, גם שמואל נוכח לא רק שהמתקשרים עם תודעות גבהות נדירים מאוד אלא גם שבעלי הכוח בציבור סולדים מהם. כשלושת אלפי שנים לפני הלורד אקטון, הזהיר שמואל את הישראלים שהשלטון משחית, והשלטון המוחלט משחית באופן מוחלט.⁴ כך חזה שמואל את היהדות, שבלא מערכת חיסונית-עברית הוליכה את היהודים לשואה. העם ביקש מלך לשם ביטחון – שינהיג אותו למלחמה בפלישתים. שמואל הבין שבמציאות הפוליטית של אומה ריבונית, לא ניתן לקיים את המגבלות שהטיל משה רבנו על המלכים.⁵ הוא תקף בלא מורא את חוסר הריאליות של משה והזהיר כי ביטחון העברים יקרוס דווקא במלוכה; שכן מלכם עתיד לאיים על חרותם ועל חייהם, יותר מאויב חיצוני. הוא ראה בעיני רוחו את מה שנסתר מעיני משה רבנו.⁶ שמואל היה שופט-פילוסוף – איש מעשה ואיש הלכה. הוא העדיף את שלטון החוק על פני עוצמתו של השליט. הוא הושיע את ישראל, אך לא חרג מגבולות הכוח של תולעת יעקב, כפי שחרגו כל המלכים הטוטליטריים שאותם ביטא לואי ה-14 כשאמר: "המדינה זה אני!". העם רצה "עגל זהב" אימפריאלי, נוצץ מבחוץ וחלול מבפנים, שעתיד למצוץ את לשדו ויניע בו תהליכי קריסה, כפי שקרסו כל האימפריות.

כזה היה בנימין זאב הרצל שחזה את חידושה של הריבונות העברית, חמישים שנה לפני כינונה. כזה היה אלברט איינשטיין, שהתבונן במעלית יורדת, הבין את עקרון השקילות החזק, שבין מסה לאנרגיה, שהוא הבסיס לתורת היחסות הפרטית שפיתח. ההתבוננות באותה מעלית הייתה, לדבריו, "הרגע המשמח בחיי", רגע של פגיעה במטרה שאיש לפניו לא ראה, רגע ששינה את מערך החשיבה של בני האדם. כזה היה זאב ז'בוטינסקי: ב-1897, בהיותו בן 17, בשנה שבה הרצל כינס בבאזל את הקונגרס הציוני הראשון, הוא הזהיר במועדון סטודנטים יהודים בברן מפני השואה, שאכן תתחולל אחרי כארבעים וחמש שנים. לא רק הזהיר, אלא ויתֵר על קריירה ספרותית מזהירה ברוסיה של טולסטוי ודוסטוייבסקי, והקדיש את חייו להצלת עמו. ב-1940, בהיותו בן 60, משהבין כי נכשל, אף שעדיין השואה לא יצאה מהכוח אל הפועל ולא הייתה במרכז השיח, הוא ראה אותה בעיני רוחו, במלוא הֶקֵפה, והוא קרס ומת. מה זה אם לא גאונות?! הגאון סקרן לדעת את אבני היסוד של המציאות, על שריגיה, עלעליה ופרחיה, שההוויה מובנית להסתיר. הוא לא נרתע מאיומי-ההוויה וסוכניה, שסקרנות הגאון מאיימת לְחָשׂפם ולשתקם.

כך נהג אברהם אבינו כשחשף את אחיזת העיניים של דת פסלי האלילים באור-כשדים והושלך לכבשן, ניצל בדרך נס ונמלט עם משפחתו לארץ כנען, לשרוד ולפתח בה אמונה במציאות מופשטת, שחוללה את תרבות המערב. אברהם עיצב את דרכו של "האדם הנבון" (הומו סַפְּיינס) יותר מכל אדם אחר. אחרי כאלף מאתיים שנה קרסה המערכת החיסונית של ממלכת יהודה. אז ניתצו עובדי אלילים מאור כשדים את הבית הראשון, וזרע אברהם איבד את הריבונות (העבריות). חלקו יצא לגלות שסופה צפוי היה להיות התבוללות ושמד. לא רק שהיהדות לא הושמדה, אלא אף בראה את עצמה מחדש בארץ-ישראל ובבבל, בכוח האפליקציה הגאונית שפיתח אברהם: היהודים יצרו בגולה טריטוריה רוחנית (של תבונה) עם מולדת נוסטלגית שהתקבעה בתודעתם. פרישׁה זאת מדרך המלך האברהמית, של שילוב יהדות ועבריות והתמקדות ביהדות, הייתה מוכרחה להגיע אל עברי פי פחת מעצם מהותה.

בגאוניותו הבין ז'בוטינסקי, בעודו נער, שפרישׁת המערב מן הנצרות וצעידתו במסלול לאומני ו/או סוציאליסטי ידחפו את עמו אל סף התהום, יחוללו שואה באמצעות טכנולוגיה שפותחה במערב, ששורשיה משתרגים למהפכת הרוח שחולל אברהם – מהפכת עץ הדעת, שקללה בצִדה. כאלף וחמש מאות שנה אחרי אברהם, המשיך סוקרטס האתונאי את דרכו, כשחשף את שקריה של דת אלי יוון, ונידון למוות על "שהשחית את הנוער" ופגע – לדעת הממסד האתונאי – במוקדי הלכידוּת של בני העיר. חלפו אלפיים וחמש מאות שנה. אלי יוון "הפוסט-מודרניסטים" – שאותם ביקש הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה להמליך על העולם – מושלים בכיפת התרבות העכשווית, ולא הפילוסופיה הסוקראטית. במפנה המאה, בין התשע-עשרה לעשרים, חזה ז'בוטינסקי בעיני רוחו את תוצאות קריסת הנאורות הסוקראטית-הקרטזיאנית⁷-הקאנטיאנית,⁸ ואת האיומים הדיוניסים⁹ על היהודים. הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, שצעירי אירופה, לרבות היטלר, העריצו, סימן את הכיוון, כשדחה את הרציונליות הסוקראטית ובחר באקסטזה הדיוניסית. כבני דורו, התעניין ז'בוטינסקי בתורת ניטשה. כתוצאה מהתעניינות זאת, המוגברת במורשת הפוגרומים ביהודים, מתחילת שנות השמונים של המאה ה-19 - "סופות בנגב" - שפקדו גם את עירו אודסה והניעו את ההתיישבות הציונית בארץ-ישראל, קרא ז'בוטינסקי את הכתובת של השואה על הקיר. גם בן דורו, אדולף היטלר, הצעיר ממנו בתשע שנים, הושפע מניטשה, ויזם את השמדת היהודים אף ש"הוגה האדם העליון" התנגד לאנטישמיות. באינטואיציה גאונית חש ז'בוטינסקי ביוזמה ההיטלראית והקדיש את כל חייו כדי לנטרלה.

דתות בבל ואתונה בימי אברהם אבינו וסוקרטס ביקשו לשרוד. לכן הן התאמצו למנוע את נזקי החשיפה של השניים על-ידי חיסולם. הגינות ומוסר לא היוו גורם במלחמה תרבותית זאת, הממשיכה ומתנהלת, ולא תִּתַּם. לכן רק מתי מעט שורדים בשדה הקרב הזה, זקופי קומה ואינם נכנעים. ז'בוטינסקי שרד זקוף קומה ונפטר זקוף קומה. כוחות מאיימים הם אבן יסוד של ההוויה, ולפיכך לא ניתן לנטרל אותם לחלוטין, אף שזאת המשימה האולטימטיבית שמין האדם נטל על עצמו בגבהות לבו, כשאכל מפרי עץ הדעת. הם כמו ההידרה, מרובת הראשים ובעלת הנשימה הרעילה –-נטרול איום אחד יוליד אחדים, קשים יותר. גאון הוא גיבור טרגי. הוא מאתר את האיומים הסמויים, סופג לעג ובוז ומוגדר כהזוי. הוא חוטא ביוהרה ומאמין כי הוא, כהרקולס, ישמיד את ההידרה. אך הרקולס היה מיתוס, ובשדה הקרב הממשי מיתוסים מכשילים את הלוחמים. כך מֵחֵל הגאון את מסעו ברגל שמאל וגוזר את גורלו – מבין שנכשל, מתבונן בקטסטרופה ומייחל לנס. ____________________________ בשבוע הבא: גאוניות של זאב ז'בוטינסקי; משימת חייו – להציל את העם היהודי מהשמדה; דוד בן-גוריון - תלמידו הגדול של ז'בוטינסקי; דיאלוג עם המציאות והבנתה העמוקה; תובנת הביטחון כאבן יסוד; הצהרת בלפור והקמת הגדודים העבריים בזמן מלחמת העולם הראשונה; הפוגרומים ברוסיה; נִטרול אִיומים בארץ ישראל

1. פילוסוף גרמני, מבקר תרבות והוגה דעות שפעל במאה ה-19. 2. זאב ז'בוטינסקי, "סיפור יָמַי", פרויקט בן יהודה. 3. זאב ז'בוטינסקי, "בשבתי לארץ", מכון ז'בוטינסקי, ת-1904/2/עב. 4. ג'ון דלברג (1902-1834), היסטוריון ופוליטיקאי בריטי, חסיד החרות הפוליטית. חיבר את הספר "ההיסטוריה של החרות". השפיע מאוד על התרבות הדמוקרטית המערבית בימינו. 5. דברים פרק י"ז, פסוקים 20-14. 6. שמואל א' פרק ח'. 7. רֶנֶה דֶקַארְט, פילוסוף ומתמטיקאי צרפתי שפעל במאה ה-17 ובישר את תקופת הנאורות. הוא סיפק מסגרת פילוסופית למדעי הטבע, שסמלהּ הוא משפטו המפורסם, "אני חושב משמע אני קיים", המוכר לכל איש תרבות. בלטינית: cogito ergo sum. 8. עמנואל קאנט, פילוסוף גרמני שפעל במאה ה-18, השלים את מפעלו של דקארט בספרו "ביקורת התבונה הטהורה", והרחיב את תחולת התבונה למוסר ולשיפוט. 9. אל היין, השכרות, האקסטזה, המסכה והתיאטרון היווני.