אם יש צדק פואטי בדרמה הפוליטית המתחוללת לנגד עינינו, בכיכובם של ח"כים ציניים בקואליציה, בא הדבר לידי ביטוי נשגב בעובדה, שהח"כים שתקעו מקלות בגלגלי הקואליציה והביאו לקריסתה, בתום 375 ימיה, יוכלו לראות את אולמי הכנסת וּועדותיה לאחר הבחירות הבאות, רק בערוץ הכנסת בטלוויזיה, או מיציע האורחים. התקווה לשיריון, שדחפה אותם לתעלולים הפוליטיים המשונים, הלכה פארש. משתתפים בצערכם.
מדובר בח"כים נטולי יושרה אישית מינימלית, שפעלו מכוח ההנחה, שהמעמד הפריבילגי שצנח עליהם כמתת שמים, כזכיה בפייס, הפך נכס אישי שרשום בטאבו על שמם. מרגע שחצו את סף הכניסה לקודש הקודשים של הדמוקרטיה, הם ראו בתעודת הח"כ האקסקלוסיבית נכס נדל"ני פרטי. הצנחתם לבית המחוקקים על-ידי ראשי מפלגותיהם נפתלי בנט וניצן הורוביץ, מבלי שבדקו בציציותיהם, סיחררה את ראשיהם וסימאה את עיניהם, עד שהתפתו להאמין שזכייתם בפייס הפוליטי הינה פרי אישיותם וחוכמתם, האינטגריטי שלהם והכריזמה האישית שציירה מעל לראשיהם את הבייגלה השמיימי. השררה והפריבילגיוּת עלו להם לראש.
אז זהו, שלא. אלמלא הכיפה שלראשו של ח"כ ניר אורבך והשביס שלראשה של עידית סילמן (והכיפה שלראשו של שמואליק בעלה), אפשר היה לומר שמדובר באופורטוניסטים שאין להם אלוקים. ממש כך. איש הישר בעיניו יעשה. לית דין ולית דיין. כל ממזר מלך וכל עסקן זוטר סחטן, ושיישרף המועדון. ואלמלא ראיתי במו עיני את הקליפ המדהים שחשף יאיר כלפה, כתב הציונות הדתית באתר חדרי חדרים, לא הייתי מאמין. אין דבר כזה. ח"כית מהפורשים יורדת במדרגות לצידו של ח"כ מהליכוד, ממונה בכיר על ערעור יסודות הקואליציה, והיא כבר מנסה להיאחז בשולי שרוולו ותובעת את חלקה בעסקת תן וקח: "אז איך הייתי? טובה עד הסוף. נכון? הא"? ועל כך מגיע תשלום במזומן, כאן ועכשיו, בעוד גופתה המפרפרת של הקואליציה עדיין מפרכסת לעינינו. מאוס להחליא.
אלא שכל הפורשים הללו, בין אם פעלו באמת לשם שמים ובין אם פעלו בשליחות עצמם להבטחת עתידם הפוליטי, טרם למדו, שהפוליטיקה הישראלית מקיאה מתוכה תופעות כלנתריסטיות. את המחיר של הסיחרור הפוליטי וכניסה למערכת בחירות חדשה, שייתכן מאוד שתסתיים בתיקו כקודמותיה, משלמים אזרחי ישראל, שנהנו לפחות משנה אחת של משהו שדומה ליציבות פוליטית-מדינית: תקציב שהועבר, ביטחון שהועצם, יחסים בינ"ל ששודרגו, אפס גירעון, אפס סגרים, צניחה חדה של האבטלה, ועוד. אבל מלוא המחיר האישי ייגבה מהם, ובראש וראשונה בכך שיראו את הכנסת הבאה רק בערוץ הכנסת או מהיציע.
שחיתות פוליטית בישראל
כך עתידים להפוך בכנסת הבאה לח"כלים ניר אורבך (שהתפתה לחשוב שבגידתו בימינה תעניק לו שיריון בליכוד), עמיחי שיקלי (עב"מ רחפני שאיש לא הכיר עד שנפתלי בנט הפך אותו לסלבריטי), ג'ידא רינאווי זועבי (שיו"ר מרצ ניצן הורוביץ הימר עליה, מבלי לקחת בחשבון שההימור הזה ייתכן שיעלה לו ולמרצ בעוד 20 שנות אופוזיציה), מאזן גנאיים (שהפך את רע"ם לקרש קפיצה לתפקיד הנכסף של ראשות עיריית סכנין), הח"כים וליד טאהא ואימאן חטיב יאסין (עוד חברי רע"ם, שהפכו לסמרטוט את הנחיות ראש מפלגתם), ואפילו הפורשים למחצה, לשליש ולרביע שניצלו את מעמדם לניהול פוליטיקה עצמאית, סחטנית: מיכאל ביטון (כחול לבן), אלי אבידר (ישראל ביתנו), ועוד כמה מחברי סיעת כחול לבן שאיימו לא להצביע עם הקואליציה במחאה על דא ועל הא, והרשימה אינה סופית.
כל הח"כים הללו שניצלו את שברירותה של הקואליציה להפעלת אקדח האיומים הווירטואליים, לא המציאו את השיטה. אביה מולידה הוא יהודי סרוג, ירושלמי חביב, ושמו רחמים כלנתר, שפעל בזירת הפוליטיקה המקומית בעיריית ירושלים כבר לפני 67 שנה, ב-1955. הנה מה שמספר עליו החוקר הפוליטי ד"ר דורון נבות, בספרו 'שחיתות פוליטית בישראל' (הוצ' המכון הישראלי לדמוקרטיה):
"הכלנתריזם המקורי הפך למשל ולשנינה, להשחתת התהליכים הקואליציוניים באשר הם... ראשיתו בבחירות לעיריית ירושלים שהתקיימו בשנת 1955, בהן זכתה רשימת חזית דתית לאומית במספר מנדטים שסללו דרכה לקואליציה. דא עקא, בעקבות הקמת בית ספר לארכיאולוגיה בבניין שבו עמדו להקים גם בית כנסת רפורמי, פרשה סיעת חזית דתית לאומית מהקואליציה. אחד מחבריה, רחמים כלנתר, הִמרה את פי סיעתו ותמך בקואליציה של ראש העירייה המכהן גרשון אגרון, כסיעת יחיד עצמאית. בכך העניק לאגרון רוב במועצת העירייה. בתמורה לכך הוא קיבל את תפקיד סגן ראש העירייה הממונה על ענייני דת ותברואה.
עריקתו הפוליטית של כלנתר הצמיחה את המונח כלנתריזם, [שעניינו] פגיעה באופן שבו נבחר הציבור נדרש למלא את תפקידו, שכן הוא זונח את המפלגה שבשמה נבחר בניסיון לקדם את האינטרסים הפרטיים שלו. כלנתר ושכמותו מנצלים את חרותם הפוליטית, מתעלמים מהעדפות הבוחרים ופוגעים בכללי המשחק המקובלים - כל זאת במטרה לקדם את טובתם האישית על חשבון האידיאולוגיה, או הכרעות המפלגה שבזכותם נבחרו" (ע' 416).
לכלנתר היו ברבות השנים לא מעט יורשים, ובהם גם הח"כים אלכס גולדפרב, יצחק פרץ, אמנון לין, צ'רלי ביטון, סעדיה מרציאנו, דוד טל, אליעזר מזרחי, אפרים גור, אסתר סלמוביץ, גונן שגב ואחרים, שכל מה שעניין אותם הייתה טובת הנאה אישית. עכשיו הולכים בדרכם כלנתריסטֵי הכנסת ה-24 שימיה מתקצרים והולכים.
