מינוי רמטכ"ל חדש הוא אחד המהלכים החשובים ביותר בעיצוב מערך ניהול "הנכסים האסטרטגיים הלאומיים", באשר הוא המעצב והמפקד בפועל על מערכת ההגנה הלאומית החשובה ביותר שלנו. כאשר אני מעיין ברשימת הרמטכ"לים בדימוס החיים עימנו כיום (7 במספר)
1, לצערי אינני מוצא ביניהם אפילו אחד שהייתי מכבדו בתואר מצביא מחונן, כפי שניתן היה לעשות בעבר מול מנהיגים צבאיים כיגאל אלון, משה דיין (עד מלחמת ששת הימים ועד בכלל) ואריאל שרון בלוחמת היבשה, עזר ויצמן (בתחום לוחמת האויר), או יוחאי בן-נון (בתחום לוחמת הים).
צה"ל מתאפיין במפקדים טקטיים מעולים (עד דרגת אל"ם, אולם בדרך כלל עד דרגת סא"ל - מג"ד) אך חסר מאוד מצביאים - מפקדים בדרגות גנרלים בעלי יכולות אסטרטגיות בולטות. רוב הישגי צה"ל במלחמות מושגים על-כן בהכרעות טקטיות מצטברות ומעט מאוד במהלכים אסטרטגיים דוגמת חציית התעלה במלחמת יום הכיפורים, התקיפה האווירית המקדימה למלחמת ששת הימים או כיבוש סיני ועזה בששה ימים במלחמת סיני 1956.
2 עבור מדינה הרואה עצמה כיום לפחות "כמעצמה אזורית", זו חולשה אסטרטגית מהותית. מול אירן ובמסגרת ברית אזורית חייבת החשיבה הצבאית של ישראל להשתנות. בכלל זה יש לבחון מחדש את מדיניות מינויים של קצינים בכירים, תקופת ואופי השירות הפעיל שלהם, מעשיהם לאחר פרישה והאופן בו יכולים ישראל וצה"ל להרוויח מהכישרון הישראלי ה"כמוס" עד כה גם בתחום הצבאי הטהור.
בעשור החולף לא נראים סימנים לחשיבה חדשה ומקורית בסוגיות אלה. קיימת חשיבה בתחומי ניצול הטכנולוגיות החדישות ליצירת אמל"ח משופר בכל התחומים. לעומת זאת רוח הלוחם ויכולות המפקד - אינן מובחנות כנושא דינמי, מתפתח וחשוב אפילו יותר.
כתבות וחיבורים של מוסדות אקדמיים בעולם מצביעים על העסקת קצינים בדימוס במוסדות אקדמיים ומכוני מחקר כ"חוקרים", מומחים ויועצים אסטרטגיים, לצד היותם מדריכי סטודנטים וקצינים זוטרים. באופן זה מכללות צבאיות אינן רק בתי אולפנה לקדטים אלא גם מאגרי מוחות לחשיבה ביטחונית מוכללת, בשת"פ עם שלטונות הצבא, המל"ל והגופים הנוספים המעצבים ומפעילים את תורת הביטחון המוכללת שלנו. אצלנו בניגוד למקובל בצבאות גדולים אחרים מקוצרת תקופת הפעילות התורמת של מומחים אלה וההפסד הוא כולו שלנו. אפילו במכללה לביטחון לאומי הצה"לית
3 מתבצעת פעילות זו במידה מצומצמת בלבד. אי-ניצול מיטבי של "חוכמת שימור הידע", שירות פעיל קצר מדי של בעלי ניסיון וקצב שינויים גובר בהתאמת הצבא לשינויים טכנולוגיים ולשינויים בתפיסת הביטחון ובתורות-הלחימה הנובעים מכך - מצדיקים מהפך.
מהפרשיות הפוליטיות של מופז, אשכנזי, גנץ, חלוץ ואחרים, אני למד שרמטכ"לים מגיעים לעסוק בענייני ציבור לא משום שהם המתאימים ביותר לכך אלא מפני שסיימו את תפקידם הצבאי בו התמחו בגיל צעיר יחסית ועתה מחפשים הם עיסוק עד גיל הפרישה; המדינה מסיבות מובנות רואה עצמה חייבת לסייע להם בכך ראשי מפלגות פוליטיות - שלאחרונה כבר אינם נדרשים לנהל את הליכי הבחירה והמינוי במפלגותיהם בדרכים דמוקרטיות במהותן - רואים בהם נכס אלקטוראלי ומי שקשריו האישיים "עשויים להועיל" ומגייסים אותם לעסוק בתחומים שלא בהכרח ממצים את כישוריהם וניסיונם. (דוגמה אקטואלית היא ההמולה התקשורתית סביב הצטרפותו של גדי איזנקוט לפוליטיקה).
מאז ומתמיד הייתה צמרת צה"ל שייכת ברובה אידאולוגית ל"תנועת העבודה" שבה הייתה "אחדות העבודה" הזרם המיליטנטי מבחינה ביטחונית ו"השומר הצעיר" מליץ היושר של "השלום העולמי" שטרם הגיע.
4 צמרת זו יונקת את עיקרי דרכי מחשבתה מתורת הביטחון הבן-גוריונית, ממורשתו לגבי האוריינטציה הבינלאומית של ישראל ומתפיסה של מציאות גיאופוליטית א-סימטרית שמעצבת את ההתפתחויות העכשוויות בתורת הביטחון הלאומי.
קיים הבדל מהותי בין דרכי החשיבה הנוכחיות לאלה שאיפיינו את המדינה שבדרך ואת שני העשורים הראשונים לעצמאות עד מלחמת-ששת הימים: מעבר "מתורת השלבים"
5 הבן-גוריונית (מדיניות לאומית של הגנה התקפית כפיצוי על הא-סימטריה הגיאופוליטית בין ישראל לשכניה) לסטגנציה אסטרטגית, שעיקרה ויתור על יכולות ניכרות של צבא היבשה בעיצוב הישגים אסטרטגיים במלחמה.
במקום שילוב בין כושר תימרון ואש מדויקת כדרך להכרעה מהירה של לחימה וכניסה לשלב חדש של מו"מ בעמדה נוחה יותר עם "הנכסים" שהושגו בלחימה, מתבסס כיום צה"ל - ככל שניתן להעריך על-פי התנהלותו מבלי להיות חלק אינטגרלי ממנו - על "הכרעה" פסיבית באמצעות אש מדויקת מרחוק, כשהתמרון הינו רק משלים מישני או "רע הכרחי" המסונף למאמץ העיקרי. דומה שהמאבק האזורי מול אירן מתחיל לשנות את התפיסה הפסיבית לניהול מערכה אזורית אם תכפה עלינו, וכוכבי להבנתי הוא בין הראשונים הרואה ומבין את הדבר. אחת הבעיות הקשות בהתוויית המדיניות הלאומית הישראלית היא שהדרג הפוליטי השולט שייך ברובו ל"ימין הפוליטי" (פרט לשנת "הניסוי" האחרונה) ואילו צמרת מערכת הביטחון עדיין חושבת ביסודו של דבר - "שמאל".
6
לדידי, מצביא (וגם מפקד עליון של הצבא) מבין היטב בפני אילו אתגרים הוא ניצב, כיצד עליו להכין את הכוח הצבאי שעליו הוא מופקד וכיצד ולאן מצפות ממנו הממשלה (ה"מפקדת העליונה הפורמלית" של צה"ל) והכנסת להוביל כוח זה ומה עליו להשיג באמצעותו. עוד בעידן בן-גוריון, כשהישוב היה חלוק מאוד בהשקפותיו האידאולוגיות, נקבע "כלל זהב" שאין לערב את "צבא העם"
7 בפוליטיקה. בפועל אנו עדים לכך שהואיל ושירות המילואים נמשך כ-20 שנה בממוצע, אין ממש בהנחה שאזרחים המגויסים לשירות מילואים משאירים בביתם את דעותיהם בהתגייסם. כאשר הסולידריות החברתית והתפיסה האידאולוגית של הציבור הומוגניות במידה רבה, השונות המפלגתית כמעט חסרת משמעות; כך אכן היה כאשר השלטון היה בידי ה"שמאל" בשנים הראשונות לעצמאות. במהפך 1977, חל שינוי עמוק, התהפכה המציאות הדמוגרפית וכיום נוצר פער "לא בריא" בין דעות מנהיגות הצבא לבין דעות המנהיגות המדינית. ככל שגדל מספר המפקדים הבכירים בדימוס, כך גדל מספרם גם בשורות המערך המפלגתי-פוליטי והשפעתם האישית הסמויה (כחלק "מהדיפ סטייט") בשורות הצבא, מסכנת את כושר פעולתו של צה"ל לספק לממשלות ישראל את המערכת הצבאית לה הן זקוקות לניהול הכולל של המדינה.
הצבא הוא מערכת הירארכית ועל כל הדרגים בו לפעול לפי חוקיו ופקודות המפקדים. ההכרעות שמקבלים מפקדים בדרגות של עד מג"ד הן ביסודן מקצועיות צבאיות והקונפליקט שהן יוצרות או עלולות ליצור בין דרגות פיקוד שונות על-רקע אידאולוגי או פוליטי שולי הוא. חשוב ביותר שבין הדרגים המבצעים לפיקוד הגבוה ולממשלה ישררו אמון מלא והבנה עמוקה שהמערכת כולה מבצעת את הוראות הפיקוד העליון: ממשלה + רמטכ"ל.
מטבע תפקידם נחשפים מפקדים בכירים יותר לתקשורת, לביקורת ציבורית ולמאבקים אזרחיים פעילים. ריבויין של מערכות בחירות וחילוקי דעות-מדיניים פעילים אינם נותרים ללא רישום אישי או קבוצתי על מסגרות חייליות שונות. הוא הדין גם בשאלת גיוסם לשירות של בנות או בעלי מוגבלויות שונים משום שהללו פוגמים בהומוגניות האווירה והתנאים של מי שמשרתים בתפקידים ובאזורים שחשופים לדעות שבמחלוקת. סוגיות אלה עומדות בפני רמטכ"ל כמפקד הצבא וככל שניתן לשפוט כצופה מן הצד, ההתמודדות מולן קשה ותכופות שוחקת יותר מהעיסוק בבעיות האסטרטגיות והטקטיות של הצבא.
מאחר שבדמוקרטיה איננו יכולים לשלוט על דעותיהם, השקפותיהם ותחושותיהם של אחרים, נטרול פעילות והחלטות הצבא מהבדלי הדעות הפוליטיים והימנעות משימוש בהם כמכשיר עזר-אזרחי להכוונת הכרעות בתוכו ע"י טיפול בנושאים שאינם בליבת עיסוקו הקרבי,
8 הם חובה לשיפור ההרמוניה הפנימית ומכאן גם ביצועיו המקצועיים. מסיבה זו גם ראוי להקטין את מרכיב צבא המילואים במכלול הכוח הלאומי המגויס בשעת חירום או לצורך הביטחון השוטף במדינה. רמטכ"ל, אם כן, הוא ממשק יוצא דופן בין ה"עולם האזרחי" שאותו הוא משרת ל"עולם הצבאי" שבראשו הוא עומד.
מינוי רמטכ"ל - החייל מספר אחד שלנו - הוא בעצם ציפייה למינוי "כוכב עליון" שידע לבצע היטב תפקיד שהוא כמעט על-אנושי. דומני שמתוך שיגרה אנו שוגים, בהמשיכנו לנהל את תהליך קידומו, הכשרתו ומינויו כמעט באותה דרך של לפני 50 שנה. בכדי להותיר רושם חינוכי ותפעולי ממשי על מערכת גדולה ודינמית כצה"ל, אין די בפעילות לתקופה של 4 שנים ויש להאריך תקופה זו בהדרגה לפחות ל-6 שנים, תוך כדי בחינה שוטפת של התוצאות. שינויים טכנולוגיים, קונספטואליים, פוליטיים, כלכליים ודמוגרפיים אורכים פרקי זמן ארוכים יותר ולא ניתן לסנכרן יחד את כולם. צבא הוא מכונה הבנויה מאנשים אבל האנשים אינם מכונות של הצבא - מכאן שזמן ממושך יותר ללימוד, אימון, הכנה והטמעה אפקטיבית של כל הנדרש ליום פקודה, אינו נעשה בהנפת אצבע-צרידה.
טובת המדינה דורשת את ההפך ממה שמטיף לו גנץ
לצערי, גנץ נוהג בסוגית הרמטכ"ל כאילו מדובר בפקיד בכיר במשרד ממשלתי משני שרצוי למנותו כבר עתה "רק מטעמים משפטיים-תקנוניים".
אלא אם ברשותו של שר הביטחון מידע על אי-יכולתו של הרמטכ"ל המכהן להמשיך עוד חצי שנה או שנה בתפקידו (מסיבות בריאות או סיבות אישיות אחרות, או שאינו מוכן להמשיך בדרך שאותה התוותה הממשלה מפני שאינו שלם עימה...) על כוכבי להמשיך. כמי שביצע בצבא שינויים אירגוניים ושיטתיים מרחיקי לכת ועסק בהכנתו לאתגר הלחימה באירן ובאירגונים השותפים לכוונותיה, הוא בעל הניסיון הראוי לכהן עד אשר תכונן הממשלה החדשה.
אני מקווה שמאחורי "הזריזות" שמפגין שר הביטחון כיום אינה מסתתרת קומבינציה פוליטית שמבקשת - מסיבותיו של גנץ או שותפים פוטנציאלים אחרים שלו - את הזזתו של כוכבי מתפקידו כבר עתה. גם לא מן הנמנע שגנץ מבצר את מקומו בשלטון הבא באמצעות מינוי הרמטכ"ל הבא כנאמנו.
טובת המדינה דורשת דווקא את ההפך ממה שמטיף לו גנץ. ישראל עלולה למצוא עצמה במלחמה אזורית שתתחיל בחזית הלבנונית או במספר חזיתות סימולטנית ותכלול את אירן, סוריה וקבוצות נוספות. מלחמה כזו צריכה להיות מודרכת ע"י הנהגה לאומית וצמרת צבאית מנוסות הנושאות באחריות הציבורית. זהו צו השעה.
ובנימה אישית: לצערי, חלקים נרחבים בצה"ל בדומה למערכת האזרחית, הם כיום חלק ממוקדי הכוח של ה"דיפ-סטייט" בישראל שנמנה אידאולוגית בדרך כלל על המיעוט הפוסט-ציוני וההיפר-שמאלני במפה הפוליטית שלנו. גוש זה רואה בהסדר של נסיגה באיו"ש, בשימור ממלכת ירדן ומעמדה בירושלים, בטיפול רכרוכי באלימות הערבית הפנימית בישראל ובהתנגדות לישוב יהודים מסיבי באיו"ש ובזיקה מוגזמת "לנאורות המערבית", את מוקד התפיסה הפוליטית של מדיניות החוץ והביטחון שלו. אינני סבור שיש להניח לנציגים מובהקים של זרם זה בממשלת מעבר לקבוע מי יהיו הרמטכ"ל וצמרת צה"ל הבאים על-רקע הסיכוי המובהק שבבחירות חדשות ישתנה עוד יותר מאזן הכוחות היהודיים-ציוניים בישראל לטובת אלה המאמינים בזכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו ובזכותו הבלעדית על הארץ.
