אם תחפש בספרות הטובה - תמיד תמצא דימויים המזכירים את "גיבורי" המציאות של ימינו. כך למשל, הזוג המוזר בנט-לפיד שהתקשרו פוליטית על-אף שהראשון הוא לפחות אידיאולוגי, ואילו השני הוא רק כוחני. מטרתם היא אחת ואחת בלבד; לסלק בתעלולים את האפשרות שבנימין נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה - ולשם כך כל תעלול מותר. ממש כמו הזוג מקס ומוריץ מסיפורו המאויר של וילהלם בוש המזכה את המחבר בתהילת-נצח בזכות חרוזיו הנפלאים (בתרגום אורי סלע, הוצ' מודן 1983); "... שני ילדים, שני ידידים / אינם קוראים, אינם לומדים / אבל תמיד הם מוכנים... / באחרים להתעלל / ולקלקל ולקלל / את מישהו לשים לצחוק / ולעבור כל גבול וחוק".
אכן, בהצעת החוק שאשרה ועדת השרים לענייני חקיקה ביום א' האחרון 26.6.22, הוצע לכנסת לחוקק חוק יסוד, דהיינו, חלק מן הקונסטיטוציה שלנו - שאדם שנגדו הוגש כתב-אישום - לא יוכל להרכיב ממשלה (מעריב יום רביעי, 22.6.22). אומנם כבר למחרת היום הודיע יו"ר הקואליציה שעד הבחירות לא תקודם הצעת חוק זאת (הארץ, יום ג', 28.6.22), אך השערורייה ששר המשפטים גדעון סער תומך בה מצביעה על נטייתו למשטר של דיקטטורה אנטי-משפטית השוללת את כל עקרונות המשפט הדמוקרטי, לפיהם חקיקה אינה צריכה להיות פרסונלית, מכוונת נגד או בעד איש מסוים, אלא נורמטיבית, המטילה נורמות כלליות בלבד.
כאן יש ניסיון למנוע אישית מבנימין נתניהו להרכיב ממשלה, וניסיון זה נדחה בינתיים רק זמנית. אומנם ראש הממשלה המתפטר נפתלי בנט טען שאינו פוסל אישית את נתניהו (הארץ, יום א', 26.6.22), אך זהו תרגיל שקוף של ניסיון להתחנף לבוחריו הבורחים ממנו כמו העכברים מספינה טובעת. לו בנט היה מתנגד באמת לתעלול זה - האחרון (בינתיים) בין תעלולי מקס ומוריץ - סליחה בנט-לפיד - הוא לא היה מרשה את קידומו ואישורו בוועדת-השרים לענייני חקיקה שאשרה בישיבתה מיום 26.6.22 את הצעת-החוק ברוח זאת, לחרפתה של הממשלה.
המשפט הפלילי כולו מעצם מהותו וזכות קיומו עומד על ההנחה שהגשת כתב האישום הוא פעולה פרוצדורלית גרידא, ורק פסק-דין סופי הקובע באופן מנומק את אשמתו של הנאשם או את זיכויו, רק הוא הקובע את מעמדו בחברה. הגשת כתב אישום הוא פעולה של פקידים, אומנם משפטנים בפרקליטות, אך להם אין כל סמכות שיפוטית. מערכת העובדות שהם מעלים בכתב האישום נקבעת על-ידי הפרקליטות רק כהצעה מצידה לבית המשפט, אך רק בית המשפט שפסק דינו החלוט, דהיינו, הסופי שאין עוד ערעור עליו, רק הוא, המצווה על שיקול אובייקטיבי חסר פניות ומשוא פנים, רק הוא קובע מה העובדות שהוכחו ואם יש בהן כדי להרשיע או לזכות את הנאשם. לפיכך, הצעת חוק המתימרת לקבוע כבר עונשים וסנקציות על מי שפקידים משפטיים החליטו להגיש נגדו כתב אישום, לא די שהיא מרושעת, היא גם בלתי משפטית ומחוסרת כל הגיון משפטי, פרט לאמביציה אישית של שר המשפטים מר סער התומך בשמאל הקיצוני שבחלקו הוא אפילו אנטי-ציוני ובשמאל הערבי הקיצוני שוודאי איננו ציוני. אויה למדינת ישראל ששר המשפטים תומך בחקיקה אנטי-משפטית.
יוצא שלא די ששר המשפטים דורס את חזקת החפות לפיה כל אדם הוא זכאי כל עוד לא הורשע ונמצא אשם, אלא שהוא רומס גם את העקרון הכללי במשפט לפיו אסורה חקיקה פרסונלית ומותרת רק חקיקה נורמטיבית של נורמות החלות על כלל הציבור, ואילו במקרה שלפנינו הקושרים מתכוונים לחוקק חוק מכוון אישית נגד אדם מסוים שקוראים לו נתניהו. חוק זה מכונה בפיהם "חוק הנאשם". עדיף היה לומר את האמת - זה "חוק נתניהו".
אם כך - בפנינו תופעה שעוד לא הייתה ולא תמצאו אותה בשום מדינה תרבותית ונורמלית. מצפצפים על העקרון הראשון במשפט הפלילי שלפיו אדם הוא חף-מפשע כל עוד שאשמתו לא הוכחה מעל לכל ספק סביר; מצפצפים גם על העקרון היסודי במשפט שחקיקה אסור לה להתכוון לאדם מסוים, ועוד קוראים לכך "דמוקרטיה" ו"שלטון החוק". כאלה חוקי-סדום היו גם בגרמניה ובברית-המועצות. זאת דיקטטורה אמיתית, ולו זה היה קורה בצרפת לדוגמה, הממשלה הייתה נופלת - כי חקיקה שתכליתה לבטל את כוחם של למעלה ממיליון אזרחים התומכים בנתניהו - עלולה להביא למצב מהפכני מפני שציבור הבוחרים עצמו נעלב עד עומק נפשו מהתעלול האחרון של מקס ומוריץ שלנו.
