הביטוי הנפוץ "הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות" נולד, כנראה, על לשונו של בן ג'ונסון לפני כ-300 שנים. ב"הכוזרי" לרבי יהודה הלוי הופיע רעיון זה כך: כוונתך רצויה, אך מעשיך אינם רצויים. ליושבת-ראש מפלגת העבודה מרב מיכאלי יש סיבות עמוקות לשאת בליבה את זכר ההמלצה הזו בבואה לארגן את מהלכיה לקראת הבחירות. דפנה ליאל דיווחה הלילה בערוץ-12 כי דובר מפלגת העבודה הורה לחבריה לתקוף בחריפות את המערך החדש של בני גנץ וגדעון סער. לא את בנימין נתניהו אלא את בני גנץ. זה טירוף מערכות. זו קטנוניות של קמעונאי ש"צר עולמו כעולם נמלה" ומבקש להוסיף לעצמו רווח זניח במכולת שלו גם במחיר של התרסקות כל ענף מכירת המזון. מיכאלי, מדינאית רצינית, אינה מפקירה צורך אסטרטגי בנוחיות רגעית. אם תמשיכי, חלילה, תגרמי למפלגתך לניצחון פירוס. כלומר, "עוד ניצחון כזה ואבדנו". במלים אחרות, הסיכוי היחיד להצלת הדמוקרטיה הישראלית מפני משפחת חובבי השמפניה והתכשיטים והסיגרים הוא להציב מחדש את הדגם של ממשלת השינוי, שהייתה יעילה וחלופית ומשלמת עתה את יוקר המחיה הנוסק בגלל מלחמה רחוקה בקייב. בני גנץ וגדעון סער הם שותפים חיוניים בממשלה עתידית כזאת. אלא מה? מיכאלי רוצה עוד רבע ח"כ לצידה, ולעזאזל עם הדמוקרטיה הישראלית. מופת של הפקרות ציבורית. הוא הדין בסירובה להקים חזית אחידה עם מרצ. אני מבין שהייצוג לא יהיה פריטטי (חצי-חצי). אפשר, אולי, לדרוש ממרצ מחויבות משמעותית ל"משמעת סיעתית". אך כל הסקרים מעידים כי הבחירות עלולות להיות מוכרעות על חודו של קול, ואם מרצ תתמודד לבד ויחסרו לה כמה אלפי קולות לדלג על משוכת אחוז החסימה יגרום כשל כזה לעליית משפחת התכשיטים והסיגרים והשימפניות לשלטון. בעיקרו של דבר את מי רוצה מיכאלי לראות מנצח בבחירות? את בנימין נתניהו או את תמר זנדברג? יואב קיש-קיש או יאיר גולן? אני מניח כי השאלה רטורית והתשובה הצפויה של מיכאלי מובנת מאליה. אך אל חדרי לבי מתגנב החשד שמא התשובה של שרת התחבורה דווקא אינה מובנת מאליה.