אדישות אזרחי מדינת ישראל אל מול עליית יוקר המחיה הבלתי פוסקת היא בלתי הגיונית ובלתי סבירה בעליל. המציאות בה בכל בוקר מתעוררים לחדשה מפתיעה חדשה, שוברת שיאים, מרוקנת כיסים, מייצרת עניים חדשים ואין קול זעקה, אין מחאה, אין פרץ וצווחה, מעוררת ללא ספק דאגה משמעותית עלינו, אזרחי המדינה.
אחרי עליית מחירי הדיור שהרקיעו שחקים והרחיקו באופן כמעט מוחלט את הזוגות הצעירים מהאפשרות לרכוש דירה במדינת ישראל, אחרי עליית מחירי הדלק, אחרי עליית מחירי הפירות והירקות, אחרי עליית הכלים החד-פעמיים, עליית מחירי השתייה המתוקה, אחרי עליית הארנונה, אחרי עליית מחירי הפסטות, אחרי עליית מחירי המים, אחרי עליית מחירי הביצים ומוצרי החלב, שוב העלו בשבוע אחד, בלי למצמץ במבוכה, את עליית מחירי החשמל בכעשרה אחוזים ואת עליית מחירי הלחם המפוקח בעשרים אחוזים.
לכל עליית מחירים הסבר משלה, מהמלחמה באוקראינה ועד ההשפעות בניגריה, הסברים יש למכביר, חלקם אמיתיים ונכונים, אך טירוף המערכות של עליית המחירים ויוקר המחיה באופן שיטתי, כמעט בכל שבוע אסור לו שיימשך.
אל מול העליות המשמעותיות, עליות ההופכות עוד ועוד משפחות ממעמד הביניים בהם שני בני הזוג עובדים, לחלק מהעשירון התחתון, מהעניים החדשים, מהעומדים בתור בעמותות הצדקה והחסד לקבל עוף לשבת, אסור להחריש, אסור להניד ראש בחמלה ולהמשיך בשגרת היום. אל מול גלי העליות הבלתי פוסקים המותירים אותנו בתור לקופה עם התלבטויות והתחבטויות מה לקנות, על מה לוותר, אל מול העגלה הכמעט ריקה ועם הארנק המתרוקן, זועמים הצרכנים, האזרחים, אנחנו, וממשיכים בשגרת יומם, תוך רטינה של תסכול.
ההסכמה שבשתיקה
ההוצאות התעצמו ואילו ההכנסות נותרו ללא שינוי, משל לא גדלו ההוצאות במאות שקלים לכל משק בית במדינת ישראל. חשבונות המים, הארנונה, החשמל, דמי השכירות המופקעים, כל אלה מצטרפים להוצאות העצומות של החיים עצמם בשגרת היום יום. לא ברור מהם התהליכים שעברו עלינו, האזרחים אשר נאבקנו על ניסיון להעלות את מחיר הקוטג'. הרחובות געשו על כל ניסיון של עלייה, אוהלים נפרשו, הארץ מלאה מחאה, מהלכים שעצרו את עליית המחירים ועוררו את הפוליטיקאים שהבינו כי אי-אפשר עוד.
לא ברור מדוע התסכול, הזעם האצור, המצוקה המתרחבת, אינה מתורגמת למחאה חוצה מפלגות, חוצה מעמדות, חוצה מגזרים. מדוע הרחובות, הגשרים, בתי ההנהגה הישראלית אינם מוצפים במפגינים ומוחים על-פי החוק. מדוע במקום נושאי כרזות מחאה, נואמי המגפונים המזדמנים, אנו ממהרים לעמוד בשיירה בלתי נגמרת ערב לפני עליית מחירי הדלק, בתחנות הדלק להרוויח את העלייה, עומדים בתור מול דוכני הפירות בעלות של כליה, וממשיכים הלאה. ממתי הייאוש, ההשלמה, השגרה היו לתוכנית עבודה לציבור הישראלי? ממתי הסולידריות הישראלית הידועה, הערבות ההדדית יצאה לחופשה?
שקט הוא רפש. השקט וההסכמה שבשתיקה מאפשרת לפוליטיקאים אשר חלקם לא טעם טעמה של דלות וטוב שכך, להמשיך ולהעלות מחירים בלי להניד עפעף. חייבים להפר את השקט המסוכן הזה. בכוחה של מדינת ישראל להקל על המציאות הכלכלית של אזרחי ישראל. מיטב הכלכלנים מביעים באופן ברור וגלוי כי קיימת אפשרות לעצור את מחול עליית המחירים, לבלום את העליות ולהוביל לתהליך של איזון והפחתת מחירים.
אנו, אזרחי המדינה חייבים להפסיק להחריש, חייבים להפסיק להתלבט בין עגבנייה או תרופה, בין מקלחת חמה ללחם מפוקח, חייבים להפסיק לשתוק. זו העת לתבוע מההנהגה הישראלית למתן את גל העליות ולאפשר לאזרחי המדינה, גם אלו שלא זכו לפנסיות תקציביות לחיות בכבוד.