|
האסטרטגיה ההיסטורית הרוסית
|
|
|
אודסה היא עיר נמל על חוף הים השחור, שמימיו אינם קופאים בחורף, באתר שבו היה ממוקם אחד המבצרים הטורקיים שלאורך הים השחור. מאז הצאר הראשון, איוואן הרביעי ("האיום") במאה ה-16, שאפה רוסיה להשתלט על נמלים שמימיהם אינם קופאים בחורף, שיתנו לה מוצא לים התיכון ול"ארץ הקודש". מן הים התיכון יוכלו ספינות רוסיות להגיע לאוקיאנוס האטלנטי. רוסיה ראתה את עצמה כיורשת האימפריה הביזנטינית, מגינה על אתריה הנוצריים.
ז'בוטינסקי ניתח את האינטרס האסטרטגי הזה של רוסיה, בספרו: "טורקיה במלחמה", שיצא לאור באנגלית באנגליה ב-1916, במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא כתב בין היתר, שרוסיה "מרגישה צורך להתקדם לעבר הימים החמים דרך המצָרים, או דרך רכסי ההרים של ארמניה... הציבור הבריטי חייב להבין אחת ולעולמים, שמדינה בעלת שטח ואמצעים עצומים, כגון רוסיה – אי-אפשר למנוע ממנה את הגישה לים חופשי מקרח, למשך זמן בלתי-מוגבל... רוסיה תשאף לים החופשי, למרות המגמות הפציפיסטיות של העולם ושלה עצמה, 1 מתוך הכרח שאין להתגבר עליו". 2 זהו אגב, אחד ההסברים לתמיכת רוסיה בהקמתה של מדינת ישראל ב-1947, ולמדיניותה, בעת כתיבת שורות אלה (2022), כלפי המזרח התיכון בכלל, וסוריה בפרט, שם נמסר לשליטתה המלאה נמל טרטוס. כך גם מדיניותה כלפי חצי האי קרים ואוקראינה שאליה היא פלשה לפני ארבעה חודשים.
מכאן, שאודסה היא התנחלות רוסית בשטחים כבושים, שהרוסים ראו בהם גבולות ביטחון חיוניים לאימפריה שלהם, ושימשיכו להישאר בשליטתם, בתנאי שיצליחו להרתיע את התורכּים ובעלי בריתם מלנסות לכבוש אותם בחזרה, או שישברו התקפה, אם בכל זאת תתרחש. 3
|
|
בין סוף המאה השש-עשרה לתחילת המאה העשרים התנהלו שתים-עשרה מלחמות בין תורכּיה לרוסיה, ולאחר הקמת אודסה התנהלו עוד חמש מלחמות. הן השפיעו עמוקות על הנעשה בעיר והיו חלק מרכזי ממורשתה. ההשקפה שגבולות ביטחון הם חיוניים והם מאויָמים, רווחה בקרב תושבי העיר החדשה. על השפעת המלחמות על אודסה, כתב ז'בוטינסקי: "סגירת המצרים פעמיים, בזו אחר זו, גרמה להתמוטטות בריאותה הכלכלית של עיר זו, ששִׂגשגה כל-כך לפנים. מאז נמצאת אודסה במצב של ירידה, ורבים מן המומחים הרוסיים החשובים לענייני מסחר מפקפקים אם עיר זו תוכל להתאושש ולהירפא מפצעיה בזמן מן הזמנים". 4
מכאן, שבמורשת אודסה נכללו:
- שאיפה לשלוט על נמל מים חמים כדי לנטרל איומים;
- לגיטימיות של כיבוש שטחים לצרכי ביטחון;
- הסכמים שאחרי מלחמה, כאמצעים לגיטימיים לנטרול איומים וליצירת סדר חדש.
נכללו במורשת העיר גם הדמויות המרכזיות במלחמה: מפקד החזית, הגנרל גריגורי פוטיומקין, 5 כובש המבצר הטורקי החזק ביותר, איזמאייל; הגנרל אלכסנדר סובורוב, 6 ומפקד כוח הפריצה למבצר, מיכאיל קוטוזוב, שאחרי כעשרים שנה הביס את נפוליאון בפלישתו לרוסיה.
נושאים אלה, שהעסיקו את ז'בוטינסקי מרבית חייו, ביחסו לארץ ישראל ולמדינת ישראל כמי שפעל להקמתה, היו ארוגים בתבנית נוף מולדתו.
|
|
הבונה העיקרי של העיר היה איש הצבא הצרפתי, הדוכס ארמאן אמנואל רישלייה, 7 שברח ממולדתו לאחר פרוץ המהפכה הצרפתית, הצטרף לצבא הרוסי והצטיין מאוד בקרב אזמאייל נגד הטורקים. כגמול על הצטיינותו הוענקו לו עיטור יקטרינה הגדולה, חברוּת במסדר ג'ורג' הקדוש וחרב זהב. הוא הגיע לדרגת מיור גנרל (תת-אלוף) בצבא הרוסי. ב-1803 הטיל עליו הצאר, אלכסנדר הראשון, את הזכות לפתח את העיר, כמושל מספר אזורים ב"רוסיה החדשה". הוא התרכז באודסה.
רישלייה בנה עיר בינלאומית בסגנון מערבי–ים-תיכוני, בדומה לעיר הצרפתית מרסיי, גם בצורתה החיצונית וגם בתרבותה. גולת הכותרת הייתה בניין בית האופרה, שעד היום נחשב לשני ביופיו בעולם, אחרי ה"לה סקאלה" במילנו. פסלו של רישלייה, הנשקף אל הים והניצב מעל מדרגות פוטיומקין, שהונצחו ב"סרט הטוב ביותר בכל הזמנים", "אניית הקרב פוטיומקין" 8 – הוא אחד המונומנטים המפורסמים בעולם.
|
|
ז'בוטינסקי זכר ש"אין כאודסה לרוך-העליצות, ולשיכרון הקליל המרחפים באוויר, ללא צל ורמז סבך נפשי של טרגיקה מוסרית... יחד עם כל אלה, סקרנות רעבתנית למה שיביא הבוקר העולה: כל בשורה של מה-בכך היא מאורע כביר, ההמון מתרגש, הידיים פורחות באוויר, קירות הבתים ושולחנות הקפה מזדעזעים לגעש הצעקות... על הילד המתחנך בסביבה כזו היא תוכל להשפיע גם לרע וגם לטוב. אין זה תלוי בסביבה, כי-אם בתכונת הילד עצמו. האחד ייסוג אל הזולוּת... והשני להפך, אל געש, סקרנות התעוזה את הרעננות הנצחית שכל בוקר חדש היא פלא בעיניה, ואת היחס של בת-צחוק מוחלת ומבטלת גם כלפי הצער גם כלפי האושר... אני אולי בן הסוג השני הנני". 9
שנתיים לאחר שעקר מאודסה לבירת רוסיה, פטרבורג (1903), אמר ז'בוטינסקי לחבר מאודסה: "יאמרו מה שיאמרו על אודסה שלנו, אבל היא יקרה לי מאוד, וכשאני, אחד מבניה התועים בדרכי-החיים, חוזר ומתקרב על התחנה 'ראזדילנאיה', שבה כבר מורגש ריח 'המולדת שלי', מתיישרים הקמטים על מצחי, ויש בכוחי להשיג את האושר על אדמתנו זו, ובשמים אני רואה את אלוהים. כך ראה לרמונטוב 10 הגאוני את חוויותיי הללו. מי יאמר: 'קייב-אימא', פטרבורג-אימא', 'חרקוב-אימא'? איש לא יאמר כי בערים הללו אין אף משהו המזכיר לנו את האם האמִתית. אבל 'אודסה-אימא' מדברת אל לבו של כל אודסאי. כן אימא! ומה יש בעולם טוב מאימא?!...". 11
______________
בשבוע הבא: באודסה התפתחה מאוד הלאומיות היוונית והשאיפה להשתחרר משלטונה של טורקיה; הקצינים הרוסיים-יווניים ממשפחת איפסילנטי; מלחמת העצמאות היוונית והשפעתה על ז'בוטינסקי; תפיסת הביטחון של זאב ז'בוטינסקי ותלמידו הגדול – דוד בן-גוריון, בניגוד לתפיסת מייסדי הפלמ"ח – יצחק שדה, יגאל אלון ויצחק רבין.
|
|
1. ב-1898 יזם הצאר ניקולאי השני כינוס ועידת שלום. הוועידה התכנסה בעיר האג שבהולנד, בין המועדים 18 במאי ועד 29 ביולי 1899. היא התכנסה שנית ב-1907 ואמורה הייתה להתכנס שוב ב-1915 אך לא התכנסה עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בוועידות האג נוסחו ונחתמו הסכמים בינלאומיים בעניין יישוב סכסוכים בינלאומיים בדרכי שלום ודיני מלחמה, כמו איסור על שימוש באמצעים צבאיים מסוימים, פרי הטכנולוגיה המודרנית, כמו נשק כימי.
2. זיכרונות בן דורי, שם, טורקיה במלחמה, עמ' 136, 173.
3. זאת בדיוק האסטרטגיה הישראלית מאז היווסדה ביחס לרמת הגולן, יהודה ושומרון ובוודאי לאחר מלחמת ששת הימים.
4. טורקיה במלחמה עמ' 173-172.
5. גריגורי אלכסנדרוביץ' פוטיומקין – גנרל ומדינאי רוסי בן המאה ה-18, מאהבה של הצארינה יקתרינה הגדולה. (ויקיפדיה)
6. אלכסנדר ואסילייביץ' סובורוב, היה מצביא רוסי מהולל, אשר רכש תהילה כמי שלא הפסיד אף קרב בחייו. (ויקיפדיה)
7. על שמו נקראה הגימנסיה שבה למד ז'בוטינסקי באודסה. ראה מכתבו של ז'בוטינסקי לרעייתו יוענה מ-27 באוקטובר 1936, מכון ז'בוטינסקי, איגרת מספר 7333.
8. הוכתר כסרט הטוב ביותר של כל הזמנים בתערוכה העולמית של בריסל (1958).
9. סיפור ימי.
10. מיכאיל לרמונטוב היה סופר ומשורר רומנטי רוסי. לרמונטוב נחשב למשורר הרוסי הגדול ביותר בתקופה לאחר מות אלכסנדר פושקין. הוא חי בין השנים 1841-1814. יוענה ז'בוטינסקי התגוררה בנעוריה ברחוב לרמונטוב באודסה. ז'בוטינסקי פגש אותה שם בהיותו בן 15. ראה מכתבו של ז'בוטינסקי לרעייתו מ-3 בינואר 1919, ארכיון ז'בוטינסקי, אגרת מספר 3338.
11. ישראל א. תרבוס וברוך וינשטיין (עורכים), ספר ישראל טריווש, מכון ז'בוטינסקי 1962, עמ' 171.
|
|
