מתן כהנא היה הפנים היפות של הדור הזקוף בציונות הדתית. לא עוד דמות סטריאוטיפית, מולעגת, משגיח כשרות ברבנות הצבאית, קומבינטור ותחמן, גלותי בארץ ישראל, אקרובט של "מה יפית" לפני החילוני. לא דתי מחמד, מתחנף, מתרפס, רכרוכי, לא מה שהגדיר חברו לאידאולוגיית הדור הזקוף בציונות הדתית, ילד הכאפות האולטימטיבי.
מתן כהנא היה בדיוק ההפך. בוגר ישיבה תיכונית אליטיסטית יוקרתית, "נתיב מאיר", אלוף-משנה, לוחם בסיירת מטכ"ל, טייס קרב בחיל-האוויר הישראלי ומפקד טייסת F-16, איש רהוט, דעתן, שילוב מרשים של איש הספרא והסייפא, בוגר תארים אקדמאים בהצטיינות, חלומה של כל אימא יהודייה. הבשורה על-פי מתן כהנא.
כהנא הוכתר כמנפץ תקרת הזכוכית בציונות הדתית. לאחר ההצלחה המסוימת והחד-פעמית עם גנרל אחר, אפי פיין, תת-אלוף, השייך לציבור האמוני תורני בין מרכז הרב להר המור, היה מתן כהנא התקווה שכך קיוו הפעם לא תכזיב.
עם כניסתו לפוליטיקה, חווה כישלון ראשון כאשר מפלגת "הימין החדש", לא עברה את אחוז החסימה ויחד עם חבריו נפתלי בנט ואיילת שקד, נותר מחוץ לכנסת. בבחירות שהתקיימו שוב נבחר ברשימת "ימינה". דעותיו התכתבו היטב עם האידאלים של הציונות הדתית המתונה בואכה ימין. הוא התנגד בחריפות לבחירתה של ח"כ איבתסאם מרעאנה, מתנגד קבוע לשילוב חיילות ביחידות צבאיות מיוחדות בשל פערים פיזיולוגיים וכן בשל דחיקת לוחמים דתיים אשר לא יוכלו לשרת בשירות המעורב.
שינויים חשובים
ואז זה קרה. איש הימין המוצהר, תקוות הציונות הדתית, הלוחם והמאמין, הישראלי הדתי החדש, החליט לשנות כיוון, לפשוט תדמית וללבוש חדשה, התגייס במלא עוזו כדי להקים ממשלה ישראלית פלשתינית ראשונה בתולדות ישראל, בשיתוף האחים המוסלמים, ובשותפות עם איבתסאם מרעאנה. כוס התה שלו הייתה בנט החדש ואיילת הכואבת והמתייסרת, ובינו לבין רודף החברה החרדית והאיש שביקש לשלוח אותם במריצות למזבלה, אביגדור ליברמן, נוצר חיבור מיוחד. שני אנשי ימין שהמירו את ערכיהם בלי כאבי בטן, בלי לעפעף בעיניהם, בלי לגמגם ובלי להתנצל.
לאחר שהושגה מטרת העל, גירושו של בנימין נתניהו מכס ראש הממשלה, קיבל עליו בהתלהבות יתר את תפקיד השר לענייני דתות, קבלן הביצועים של הגשמת הפנטזיות של חברו החדש, המהפכן, ליברמן. כמו פיל בחנות חרסינה, ברגליים גסות, החל לפגוע, על-פי תוכנית מסודרת ושיטתית בחלק משמעותי מהיקר והקדוש לציבור הדתי לאומי ציוני ולציבור החרדי. תקוות הציונות הדתית נכזבה בקול תרועה רמה. המהפכן עטף את המהפכות בתחום הגיור, הכשרות, בעיקור הרבנות הראשית לישראל מסמכויותיה, בשלל מעשים אשר נועדו לממש את חזונו של שותפו, ליברמן.
מתן כהנא, ביקש לחולל שינויים חשובים וראויים כמו קציבת שנות כהונת רבני ערים, תוספת נשים בגוף הבוחר ועוד. ברם, רעש מגפיו הדורסניים והלהט האנטי שיצר בציבור האמוני כולו, ללא הבדלי כיפות, גרם לעיוורון ואי ראיית השינויים הטובים שכן ביקש לחולל. מתן כהנא, איש האמון האחרון והיחיד של נפתלי בנט, נותר ללא בית פוליטי, תקווה שהתנפצה אל גל המציאות ואין לה דורשים.
עדיין, אמירותיו היהירות משהו, כאילו מתנהל קרב איתנים בין המפלגות המבקשות כי יצטרף אליהם בטובו, מעידה על גודל יהירותו או על חוסר מודעותו למצבו הפוליטי. כעת מתקיים משא-ומתן עם מתן וליברמן על הכללתו בסיעה "הדמוקרטית", "ישראל ביתנו", בבחירות הבאות. נראה שאין טבעי מהשותפות הזו, כשיש לך אובייקט ברור להיאבק בו. המריצות מוכנות, ריח המזבלה מציף את החלל עכשיו הזמן להעמיס. הציונות הדתית, לא המפלגה, כי אם התנועה המפוארת הזו, שוב התחילה עם תקווה גדולה וסיימה עם אכזבה גדולה שבעתיים.
