כשאנחנו כמאה ימים טרם עוד מערכת בחירות חוזרת ונשנית ואווירת האיבה הקשה המתלווה אליה, אני חש את אווירת ימי "בין המצרים", שבה אנחנו קוראים את פרשת "מטות" ו"מסעי" ובמיוחד את ההפטרה, הלקוחה מספרו של ירמיהו בן חלקיהו, נביא החורבן וההרס של הבית הלאומי הראשון בשנת 586 לפני הספירה.
בשבת שחלפה והשבת אנחנו קוראים את שתי הפרשות המסיימות את ספר במדבר פרשת "מַטּוֹת" ופרשת "מַסָּעֵי". חז"ל קוראים לימים שבין יום י"ז בתמוז, יום הבקעת החומות, ובין יום ט' באב, היום בו נפלו החומות ונחרבה העיר ירושלים - כתקופת "בין המצרים". באותם הימים אנחנו קוראים את פרשת "מַטּוֹת" ופרשת "מַסָּעֵי".
אתמקד בנושא כאוב, הבא לידי ביטוי
בהפטרה, אותה אנחנו קוראים לזכר הימים הקשים והמדממים, שפקדו את עם ישראל בין יום הבקעת החומות ובין יום נפילת בית המקדש בעיר ירושלים. לעומת זאת כל הפטרה שתהיה בשבעת השבועות אחרי ימי "בין המצרים" עד יום ראש השנה
תוקדש רק לנחמה, לשיקום, לעידוד, לבנייה מחדש והתעצמות שלנו כחברה ושל כל פרט ופרט החי בתוכנו.
הנושא של כל הפטרה אחרי ימי "בין הַמצרים" עד ראש השנה מדגיש, שלאחר ימי חורבן והרס שפקדו אותנו כעם, יש להתייחס לחיים שטלטלו אותנו עִם מחויבות להתמודדות נחושה ועם כמיהה עזה להיחלצות מכל מדווי הגוף והנפש. חשוב, שאנחנו בני אלו שלחמו במלחמה הקשה שנכפתה עליהם כדי להקים את מדינת ישראל, נלמד מהנביא ירמיהו, שמספרו אנחנו קוראים את ההפטרות בימי "בין המצרים", שהם ימי חשבון נפש. דמותו של הנביא ירמיהו נותנת לנו תקווה, גם שהוא כלוא במהפכת, זרוק בבור ללא לחם מים, הוא אינו נותן לייאוש לכרסם את נשמתו.
עשייה ותקווה
בהפטרות שבימי תקופת "בין המצרים" הנביא ירמיהו במלוא זקיפות קומתו נותן לכל אחד מאתנו שיעור חשוב לחיים - מצוקה אינה בהכרח צריכה להוביל אותנו לחוסר אונים. אסור שמצוקת גוף או נפש תוביל אותנו לייאוש ולהרמת ידיים. להפך,
מצוקת הפרט או מצוקה שלנו כחברה צריכה להלהיט בתוכנו את להט העשייה והתקווה. מי ייתן ויעמדו לנו הכוחות לאמץ את לקח ההפטרות של תקופת "בין המצרים", לפיהן תקופות קשות אישיות או לאומיות אסור שהן תרפינה את ידינו, אלא תהוונה אתגר להתמודדות והתגברות על כל המכשולים הנערמים בדרכנו.
מי ייתן ויעמדו לנו הכוחות כפרטים וכחברה לראות בקשיים - גם אם הם קשים מנשוא - אתגר לאגירת כוחות כדי להצליח במאבק ובהתמודדות עם הנגעים ולראות במעשינו שליחות. מי ייתן ונזכה להאמין בלהט העשייה שלנו, כי העשייה היא למעשה האש הבוערת של המרפא המיוחל לנו כחברה ולכל פרט ופרט בחברה.
ירמיהו בהפטרת לפרשת "מסעי" בפרק ב' פסוק כ"ד זועק חמס בראותו גילויים מחפירים המעלים את עם ישראל על שרטון ההסתאבות המוסרית. הוא אינו עומד מהצד אדיש, אלא מתריס ומוכיח את עמו לנוכח התדרדרות מוסרית הפוקדת אותו - "כִּי בִּכְנָפֶיךָ נִמְצְאוּ דַּם נְפָשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים, לֹא בַּמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים". בפסוק כ"א הוא יעמיק את התוכחה על עמו לנוכח גילויי כפיות הטובה, כי מצד אחד אלוהי ישראל נטע את עַם ישראל על אדמת ישראל הבטוחה והמיטיבה כלשון הפסוק - "וְאָנֹכִי נְטָעָתִיךְ שׁוֹרֵק" - אלוהים נטע את עם ישראל תוך הענקה מירבית מכל הטוב - "זֶרַע אֱמֶת", לכן זועק ירמיהו בתמיהה רבה ובכאב רב - "וְאֵיךְ נֶהֱפַכְתְּ לִי סוּרֵי גֶּפֶן נָכְרִיָּה".
אני מסיים באיחולים, שתהיה לנו שבת שלום, שבת שתחייך לכל אחד מאתנו, ובעקבות השבת שיבוא אלינו - אל כל אחד מאתנו - רק אני מאחל שבוע טוב, ונאחל שבוע טוב למדינת ישראל שלנו, ששלום, שקט, שלווה וביטחון יעטפו אותה בחום ובאהבה.
