האירוע הנורא או שמא שרשרת האירועים החמורים אשר התרחשו בשנים האחרונות בין כותלי כלא גלבוע בהחלט ראויים להקמת ועדת חקירה ממלכתית אשר תבוא חשבון עם כל מי שהיה אחראי למחדל הנורא של סרסור בחיילות, סוהרות בבית הכלא על-ידי אסיר ביטחוני. הסחי, המיאוס והצחנה העולה מפרשה חמורה זו, ראוי לה שתיבדק באופן יסודי ומעמיק. ברם, נדמה כי בשולי הסיפור החמור, החשיפה הבלעדית של עיתונאי אחד, עקשן, שקדן, יסודי ומעמיק מסתתר סיפור נוסף, סיפורה של ההשתקה.
סיפורה של הפוזיציה, סיפורה של הגילדה, סיפורה של החונטה מצופפת השורות, סיפור על חושך, על ליקוי מאורות ואובדן ערך מקצוע העיתונאי. העיתונאי לירן לוי, ראוי ללא ספק לפרס סוקולוב לעיתונות, ולו רק על עמידתו ומסירותו הסיזיפית לשחות נגד הזרם, לא להיכנע, לא להרים ידיים, להיכנס דרך החלון כשזרקו אותו מהדלת, להשתחל דרך הארובה כשאטמו את החלון.
לפני ארבע שנים חשף לירן לוי את פרשת הסרסור בסוהרות כלא גלבוע על-ידי אסירים ביטחוניים, פרשה אשר הייתה אמורה לזעזע את אמות הסיפים. אלא שלירן כתב מוכשר, חדור מטרה, כיהן ככתב משטרה ופלילים בערוץ 20, הערוץ שהיה למשל ושנינה ולסיכים בעיני החונטה התקשורתית השלטת אשר בזה לערוץ זה ולתכניו. על-אף שלירן הדהד את הסיפור, חקר, דרש, לא הרפה, החל קרב ההשתקה, מהגדולים בתקשורת הישראלית כדי להביא את הסיפור לקבורת חמור ולהשליך אותו אל תהומות הנשייה.
ההתעלמות מהתחקיר הדרמטי הייתה כמעט מלאה. ציפוף השורות היה כמעט מחניק מהפוליטיקאים דרך צמרת שירות בתי הסוהר עבור לצמרת הפרקליטות וכלה בתקשורת. כאילו לא נאנסה סוהרת על-ידי מחבל המרצה עונשו בכלא, כאילו לא הוטרדו מינית חיילות בשירות סדיר על-ידי אסירים ביטחוניים, כאילו ההפקרות המוחלטת ששררה בבית הכלא גלבוע, לא נגעה לאיש, לא עניינה פוליטיקאיות שרוממות הגנת הנשים בגרונן, לא עניינה ראשי עמותות למען וארגוני זכויות נשים, לא ענייני מחלקי אותות אבירות למיניהם. אבירי המוסר, הטוהר והצדק לקו בעיוורון מוחלט.
עיתונאי אחד
אך לירן לוי, לא התייאש, לא ויתר, לא נכנע. לירן אשר עבר מהערוץ המוחרם 20 לעיתון ידיעות אחרונות ככתב המשטרה והפלילים, המשיך להילחם את מלחמתן של המותקפות מינית. במשך ארבע שנים ניסו לטייח, להשתיק, לגלגל מכל המדרגות את הפרשה החמורה, אך לירן לוי הוכיח נחישות ולא ויתר.
שש נשים שהוטרדו מינית בכלא שבו האסירים הביטחוניים, רוצחי יהודים וישראלים עושים כבשלהם, שש נשים שכבודן נרמס והושפל עד עפר, שש נשים שהיו לטרף למחבלים באישור, בידיעת ובעידוד המופקדים על שלומם וביטחונם. אונס, הטרדות מיניות, השתקה, העלמת עין, פקודות שדגל שחור מתנוסס מעליהן. כל הצחנה הנוראה הזו הייתה שם, כולם רצו לא לראות, לא לשמוע, לא להריח את הריקבון, העששת הבלתי נתפסת השתוללה בכלא גלבוע.
ארבע שנים אחרי, המחיר טרם נגבה מכל מי שהיו שותפים לפשע. המוטרדות והמותקפות ובהן הנאנסת חיות בטראומה מתמשכת. הלקחים טרם הופקו, ורק עיתונאי אחד, צעיר, לירן לוי, שכבר אינו במחלקת המוחרמים המושתקים, יכול להביט בכאב עצום ובזעם אצור על השנים המושתקות והמבוזבזות, על שהחשיפה החשובה והקשה שלו לא זכתה לתשומת הלב הראויה לה. על שתיקת חבריו העיתונאים והמתחזים לעיתונאים אשר בחרו לסתום את הנחיריים ולהתעלם מהעוולה הנוראה, הזעקה שהוחנקה על-ידי תקשורת, פרקליטות, שירות בתי סוהר מסואבים.
