בתאריך 31 ביולי 1986 אירעה ב"כביש התענכים" תאונת דרכים מחרידה, אולי תאונת הדרכים החמורה ביותר שידעה התנועה הקיבוצית מאז היווסדה. משאית סמיטריילר עמוסת עגבניות ורכב טרנזיט של קיבוץ חפציבה התנגשו חזיתית בעצמה רבה. מעצמת ההתנגשות הועף הטרנזיט לצד הכביש והחל לבעור כל עשרת נוסעי הטרנזיט הנהג ותשעה נערים כולם בני קיבוץ חפציבה נהרגו. נהג הסמיטריילר נפצע קל. התאונה כונתה לימים בשם "אסון חפציבה". בסוף חודש יולי 1986 יצאו מקיבוץ חפציבה שלמרגלות הגלבוע כ-65 נערים מסיימי כיתות ט׳-י"א בני 17-15 בני קיבוץ חפציבה מלווים בצוות של כ-10 מבוגרים לקייטנה - מחנה נופש בן 5-4 ימים בחוף פלמחים שליד קיבוץ פלמחים. ביום חמישי, 31 ביולי 1986, כשהסתיים מחנה הנופש יצאו בשעות אחר-הצהריים ילדי חפציבה ומלוויהם חזרה לקיבוצם שלמרגלות הגלבוע. רובם נסעו באוטובוס ו-10 מבני הנוער נסעו בטרנזיט מסחרית הצהובה של הקיבוץ נהוגה בידי חבר הקיבוץ איתן גלבוע שהיה מדריך אהוב ונערץ, איש השייטת (הקומנדו הימי). ראשון נסע הטרנזיט ואחריו האוטובוס. רון אשכנזי אחד מהנערים בני חפציבה שהשתתפו במחנה הנופש והיה באוטובוס, מספר לי על ההתרחשות באותו יום: "בדרך מפלמחים לחפציבה עצרנו הטרנזיט והאוטובוס יחד להפסקה בית הפנקייק באזור נתניה (כנראה כפר ויתקין א.א). אחת מהנערות סמדר נדן, חברה טובה שלי שנסעה בטרנזיט, ביקשה לעבור מהטרנזיט לאוטובוס ובכך ניצלו חייה. לצערי נפטרה לפני מספר שנים ממחלת הסרטן. לאחר מעברה של סמדר מהטרנזיט לאוטובוס ירד מספר נוסעי הטרנזיט מ-11 ל-10.

התרחשות התאונה

התאונה המחרידה אירעה בסביבות השעה 5:15 אחר-הצהריים בכביש התענכים (כביש 675), בקטע שבין צומת יזרעאל לצומת כביש הסרגל. סמוך לכניסה למושב רם און. משאית סמיטריילר של מפעל "פרי טעים" בחדרה, נהוגה בידי ש. בן 26 מחדרה, שהובילה מכלים מלאים בעגבניות והייתה בדרכה מעמק יזרעאל למפעל בחדרה, התנגשה חזיתית ברכב הטרנזיט בו נסעו ילדי חפציבה שחזרו מהקייטנה בפלמחים. מעוצמת ההתנגשות נגרר-נמחץ הטרנזיט על-ידי הסמיטרילר והועף לצד הכביש, פגע בעץ אקליפטוס והחל עולה באש. הכביש בו אירעה התאונה, הוא בעל שדה ראיה טוב, אין בו סיבובים מסוכנים והכביש לא היה משובש. הכביש במקום התאונה היה גבוה עם שוליים נמוכים. נהג של מועצה אזורית שעבר במקום זמן קצר אחרי ההתנגשות, הזעיק את כוחות ההצלה ואלה הגיעו למקום התאונה כ-20 דקות אחרי התרחשותה. אנשי מד"א הצליחו לחלץ מהרכב הבוער את אחד הנערים. הוא הועבר במצב קשה מאוד לבית החולים העמק משם לבית חולים רמב"ם בחיפה שם מת מפצעיו. כל נוסעי הטרנזיט, הנהג ותשעה נערים כולם בני חפציבה נהרגו בתאונה המחרידה. נדרש היה מאמץ להוציא את ההרוגים מהרכב השרוף. בין הנספים בתאונה המחרידה שני בני דודים דותן בן-דעת ואביב רון. איש מד"א ותיק שהיה בין הראשונים שהגיעו למקום התאונה, סיפר לעיתונאים כי ראה בחייו מחזות קשים אבל מראה מזעזע ומחריד כזה עוד לא ראה מעולם. בשל התאונה נסגר כביש התענכים ל-5 שעות.

מחזות קורעי לב

גופות ההרוגים מכוסות הועברו לבית חולים העמק בעפולה. לאחר שהוברר כי ההרוגים הם בני משק חפציבה יצרו שוטרים קשר עם מזכיר (מרכז) הקיבוץ איתן נדן וביקשו להגיע לבית חולים "העמק" לסייע בזיהוי ההרוגים. הידיעה על האסון פשטה חיש מהר בקיבוץ עשרות מחברי הקיבוץ מיהרו לבית החולים בעפולה. בבית החולים נראו מחזות קורעי לב כאשר ההורים ההמומים התקשו לזהות את הגופות בשל מצבן. הורים שכולים חזרו מבית חולים בעפולה לאחר שזוהו ילדיהם ומיהרו להסתגר בבתיהם עם כאבם. פסיכולוגים ועובדים סוציאליים מהמועצה האזורית הוזעקו לחפציבה כדי לסייע לבני משפחות ההרוגים להתמודד עם ההלם, השבר והכאב הנורא. אוטובוס הנערים בני חפציבה שחזרו ממחנה הנופש פלמחים שנסע אחרי הטרנזיט, בשל חסימת כביש התענכים הגיע לקיבוץ דרך מסלול אחר. כשהגיע האוטובוס עם הנערים חזרה לביתם סיפרו הנוסעים שהיו עדים לתאונה קשה בדרך. הם לא ידעו עדין שהנספים הם חבריהם לכיתה. נהג משאית הסמיטריילר נפצע קל בתאונה ואובחן שבר בידו השמאלית ולאחר שקיבל טיפול רפואי בבית החולים וידו נחבשה הוא הועבר לחקירה במשטרת התנועה בעפולה. הוצבה עליו שמירה שמא ינסה לברוח או להזיק לעצמו.

הלוויתם של ההרוגים

ביום ראשון 3 באוגוסט 1986 נערכה הלוויה המונית משותפת להרוגי התאונה המחרידה. עשרה ארונות עטופים בבד שחור ועליהם זרי פרחים הוצבו ליד בית העם בקיבוץ. משם יצא מסע ההלוויה לבית העלמין המשותף של בית אלפא וחפציבה שם נטמנו ההרוגים בשורה אחת זה ליד זה. בהלוויה השתתפו אלפי איש ובהם נשיא המדינה חיים הרצוג, שרים, חברי כנסת חברי משלחות קיבוצים ומושבים מהאזור ומחוצה לו. רבים מהמשתתפים בהלוויה מספרים כי הייתה זו הלוויה טראומטית שלא ישכחו לעולם. דברי פרידה השמיעה המחנכת ענת בשם בית הספר התיכון המשותף בעין חרוד שם למדו הנערים. ואלה שמות הרוגי האסון הנורא: איתן גלבוע (35), אביב רון (17), עופר לוי (16), דותן בן-דעת (15), ראומה בן-דרור (17), אביטל לפלר (17), נועם ניצן (15), יוחאי סטולרסקי (16), צח סלוס (16), אסא אריאל (15).

חקירת התאונה

חוקרי ובוחני תנועה של המשטרה הגיעו למקום התאונה זמן קצר לאחר התרחשותה, סגרו את הכביש לתנועה אספו ממצאים בשטח, ערכו מדידות ובדיקות למיניהן וביום שישי בבוקר למחרת התאונה בדקו את שרידי הטרנזיט ומשאית הסמיטריילר שהיו מעורבים בתאונה. בשלב ראשוני של החקירה לא מצאו חוקרי המשטרה הסבר מספק לשאלה מדוע סטה נהג המשאית שמאלה אל הנתיב השמאלי של הכביש. לתאונה לא היו למעשה עדי ראיה מלבד נהג המשאית (כמה ימים לאחר תחילת החקירה העיד נהג רכב רנו שהיה עד לתאונה אך עדותו לא הייתה משמעותית לגבי תוצאות החקירה). נהג המשאית טען כי אינו אשם בתאונה וכי בשעת הנסיעה הופיע מולו רכב מסוג פורד טרנזיט אשר סטה שמאלה ונכנס לנתיב נסיעתה של המשאית. על-פי גרסתו של נהג המשאית סטה עם הסמיטריילר שמאלה כדי למנוע התנגשות אך בשלב זה גם נהג הטרנזיט חזר לצד ימין של הכביש ואז אירעה התאונה. מבדיקת סימני הבלימה שהיו על הכביש עולה שהמשאית החלה לבלום בקו ישר ורק בסוף העצירה סטתה שמאלה לנתיב השמאלי. הדבר תומך בגרסת נהג המשאית שבלם את רכבו לפני שסטה לראשונה שמאלה. בתחילת החקירה ביקשה המשטרה לעצור את נהג המשאית ל-15 יום להשלמת החקירה. שופט בית משפט מתח ביקורת על המשטרה ואמר כי בקשת המשטרה מושפעת מהתוצאות הקשות של התאונה וכי מעיון מעמיק בחומרי חקירת התאונה הראיות אינם מצביעות על אשמת הנהג. נהג המשאית ש. ישב מספר ימים במעצר והשופט הורה לשחררו. לא הייתה עדות סותרת לעדותו של הנהג שכן כל נוסעי הטרנזיט נהרגו. המשטרה קיבלה את עדותו של נהג משאית הסמיטריילר והוא זוכה מאשמה לגרימת התאונה.

"כאב לא נתפס"

נוגה פרנקל כותבת בדף הפייסבוק בתגובה לדברים שפרסמתי על התאונה המחרידה בכביש התענכים: "אני בת חפציבה הייתי בקייטנה הזו (בפלמחים א.א). חזרתי באוטובוס. שלושה מהילדים שהיו בטרנזיט היו בני כיתה שלי, גדלנו ביחד בחינוך המשותף כמו אחים, והשאר צעירים ממני בשנה ושנתיים והיו חלק מהמשפחה הקיבוצית. הקייטנה בפלמחים הייתה מושלמת ומסיבת הסיום על החוף בערב שלפני החזרה הביתה הייתה עם אווירה אופורית. היה כל כך טוב, שהייתה התלבטות האם לחזור הביתה או להשאר עוד יום. הוחלט לחזור, וחזרנו... רק שרבע מאיתנו חזרו בארונות. גודל הכאב לא נתפס אז כשהיינו ילדים, וגם לא היום כבוגרים. התאונה הזו תמיד תשאר כמו חור שחור אחד גדול".