ב-2007 ערכו אריאל לויתן וטליה קאופמן מבית ספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב עבודת מחקר אודות בית הבאר בהנחיית אדריכל אמנון בר אור וסרגיו לרמן. על-פי מחקרם המבנה הוקם בשלבים וניתן לעקוב אחר שלבי הבנייה באמצעות מפות אוויר ישנות. ב-1890 הוקם במקום בו שוכן המבנה מתקן חקלאי ובו באר ובריכת אגירה להשקיית הפרדסים הרבים באזור. חומר הבנייה היה כורכר. בין השנים 1905 ל-1912 נוסף למתקן החקלאי מבנה מגורים גדול בעל אלמנטים טמפלרים שיוצרו ביפו. חומר הבנייה למבנה זה: בלוקי בטון תוצרת וילוד יפו. ב-1930 נבנתה תוספת לבניין המגורים. חומרי הבנייה לתוספת זו היו בלוקים ובטון. הבעלים - ארבעת האחים אל-פארס. גם הדיירים במבנה בית הבאר לאחר מלחמת העצמאות, נתן אלחנני ומשפחת כהן, הוסיפו תוספות כאילו או אחרות למבנה או למתחמו.

ב1950 לאחר הקמת המדינה הועבר המבנה הגדול (בית הבאר) שהיה מהמבנים הנטושים של חיריה לרשותו של נתן אלחנני ורעייתו טובה שבנו במקום חווה גדולה לגידול עופות. אלחנני הוא סיפור מרתק, ובקרוב מתכוון אני לפרסם כתבה בפני עצמה אודותיו. בכמה מילים על האיש: נתן אלחנני היה קצין יווני לא יהודי בדרגת קפטן שהגיע לארץ בתחילת שנות ה-40 בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא היה קצין מנהל סדנא קרבית של בריגאדה יוונית שחנתה במחנה בית-ליד שליד נתניה. אלחנני היה איש חביב, איש רעים כריזמטי. הוא התיידד עם אנשי הישוב ועם מפקדי ההגנה. אומרים שהיה ידיד של דוד בן-גוריון. מספרים שהתוודע לסבלו של העם היהודי והחליט לסייע לו. הוא מכר-העביר נשק ותחמושת ממחסני הנשק הבריטיים להגנה, ולאחר שנחשף על-ידי היוונים (והבריטים) הוברח באמצעות "ההגנה" עד שמצא מקלט בכפר אז"ר תחת השם הבדוי נתן אלחנני. אשת הקשר שלו עם "ההגנה" הייתה קשרית "ההגנה" טובה לזנסקי. לימים יינשאו השניים וטובה תהפוך לטובה אלחנני. בשלהי 1947 התמנה אלחנני למפקד ארגון "ההגנה" בכפר אז"ר ובאזור כפר אונו, הוא אימן את חברי "ההגנה" באזור במקצועות צבאיים, השתתף בפעולות "ההגנה" והיה בין כובשי האזור במלחמת העצמאות. בשלהי מלחמת השחרור עזב את צה"ל בדרגת קצונה. לאחר מלחמת העצמאות קיבל לידיו אדמות בכפר אז"ר ובינהן את בית הבאר בכפר חיריה - בית גדול ורחב ממדים, אליו עבר להתגורר. אלחנני תרם ועזר להתיישבות באזור. בזמן השיטפון שפקד בשנות ה-50 את מעברת חיריה שהוקמה בסמוך לבית הבאר באזור צומת מסובים, שיכן אלחנני על חשבונו בביתו את ילדי המעברה. בשנות ה-50 הגיע למעברת חיריה משפחת כהן, עולים מיוון, ובשל הרקע היווני של אלחנני התחבר עם המשפחה. בהזמנתו עברה משפחת כהן להתגורר בביתו רחב הידיים (בית הבאר) במקום במעברה הסמוכה. עם השנים נעזב המבנה הגדול מיושביו. אלחנני עבר להתגורר בבית בכפר טנטורה ובהמשך בעכו. גם משפחת כהן עזבה מזה שנים רבות את הבית. ב-1974 הפך כל האזור בו נמצא בית הבאר למתחם הסאפרי ברמת גן.

בית הבאר בכפר חיריה היה אחד מעשרות בתי באר שפעלו במאה ה-19 ממזרח ליפו בואכה יהודיה בית דגן. בסוף המאה ה-19 השתרעו על שטחים נרחבים שממזרח ליפו ודרום תל אביב של היום, עשרות רבות של פרדסים שמהם נשלחו תפוזים לחו"ל דרך נמל יפו הקרוב. לצדם הוקמו בתי באר-בתי פרדס רבים, ששימשו להשקיית הפרדסים וגם למגורים עבור פועלי ועובדי הפרדסים. במשך השנים נהרסו חלק ניכר מבתי באר אלה, שמספרם באזור יפו והסביבה נאמד בשנת 1948 בכ-200, ונותרו מהם כיום באזור זה עשרות בודדות. בית הבאר בכפר חיריה הוא אחד מהם. רוב הציבור, כולל מטיילים ותיקים, אינם מכירים את בית הבאר בכפר חיריה ועברו ההיסטורי ומעולם לא ביקרו בו. ראוי שגופי השימור יבואו לבדוק את מצבו שכן מדובר במבנה בן יותר מ-120 שנה. ויתכן שיש בו ערך היסטורי או אדריכלי מיוחד וראוי הוא לשימור.

לאלה המבקשים לבקר במבנה בית הבאר בכפר חיריה, הוא ממוקם כ-500 מטרים מערבית צפונית למחלף מסובים (צומת מסובים) מול המחלקה הווטרינרית של עיריית רמת גן. למגיעים מכיוון בני ברק מכביש גהה, כ-100 מטרים לפני צומת מסובים יש פניה ימינה לכביש (רחוב) אספלט, נוסעים כ-500 מטרים ומצד ימין ניצב בית הבאר. אגב זהו רחוב ללא שם, אולי הרחוב היחידי ברמת גן ללא שם. בזמנו הסבירה כתבה לי דוברת עיריית רמת גן אודות רחוב עלום שם זה כי "המדובר בדרך הידועה בשם "דרך לוד". מספרה: 461, שבאחריות חברת נתיבי ישראל בע"מ (מע"צ) וללא תחום מוניציפלי עליו אחראית במישרין הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה המשמשת כאן גם כוועדה מקומית. המבנים והשימושים בצדה הצפוני של הדרך הם בתחום עיריית רמת-גן. המדובר בשטח ששימש עם הקמת המדינה כמעברה ולפני הקמת המדינה חלק מהכפר הערבי חיריה". אם אני מבין נכון מדברי הדוברת מאחר שבית הבאר נמצא בצדו הצפוני של הרחוב, בית הבאר כלול בתחום שטח שיפוטה המוניציפלי של עירית רמת גן ובאחריותה.