לאחר מסע ארוך ומפותל בקונגרס – עם נסיגות, עיכובים, עסקות צדדיות, אכזבות ולא מעט דרמה – עומדים הדמוקרטים להעביר סופית חוק מיסים והוצאה ענק, שבמרכזו שינויי האקלים וביטוח הבריאות. זהו חוק האקלים המשמעותי הראשון של ארה"ב ואבן דרך במדיניות הפנים של הנשיא ג'ו ביידן (ראו קישורים משמאל). החוק רחוק מלהיות מושלם, בעיקר בשל הפוליטיקה שהייתה נחוצה כדי לשמור אותו בחיים – מציין אקונומיסט. אבל יש בו שני הישגים מרכזיים: הכנסת קצת שפיות להוצאות בתחום ביטוח הבריאות והמאמץ הלאומי הרציני ביותר של ארה"ב בתחום האקלים. יתרונות אלו גוברים בקלות על החסרונות. בניגוד לשמו – "החוק להפחתת האינפלציה" – הוא לא יעשה כמעט דבר בתחום זה. משרד התקציבים של הקונגרס, גוף מקצועי דו-מפלגתי, אומר שהחוק יעלה או יוריד את המחירים ב-0.1% בשנה הבאה. כמה מהצעדים בו עשויים לרסן את האינפלציה בטווח הארוך, כמו למשל הפחתת הגרעון הפדרלי ב-300 מיליארד דולר, בעוד אחרים עלולים להעלות אותה, כמו עידוד ייצור מקומי יקר. שמו של החוק הוא ניסיון שקוף למכור אותו לציבור המודאג מהמחירים הגואים. היקפו של החוק הוא צל בלבד מתקוותיהם של הדמוקרטים משליטתם בבית הלבן ובשני בתי הקונגרס. בקיץ שעבר הם דיברו על חבילה של 3.5 טריליון דולר שתרחיב דרמטית את מדינת הרווחה ותעלה את המיסים על העשירים ביותר. אבל הם קיבלו אפס תמיכה מהרפובליקנים ונאלצו להתמודד עם ההתנגדות של שניים מהסנאטורים שלהם – ג'ו מנחין וקירסטן סינמה. הראשון לא יכול היה לבלוע הוצאות שכאלה, והאחרונה – מיסים שכאלה. החבילה המקורית הייתה הרבה יותר מכפי שארה"ב יכלה לבלוע בבת אחת, מבחינה פוליטית וכלכלית כאחת. כמה מן הפשרות המכוערות ביותר הן בפרק המיסים. כדי שניתן יהיה להעביר את החוק בסנאט המפולג בצורה חסרת תקדים, היה צורך להבטיח שבעשור הראשון ליישומו הוא לא יגדיל את הגרעון; מנחין אף דרש שהוא יקטין את הגרעון. הדמוקרטים יכלו לנצל זאת, כי חוק המיסיפ הפדרלי מצריך תיקונים רבים. אפשר היה להטיל מס ירושה, אפשר היה לבטל את ההקלות שנתן דונלד טראמפ לחברות. סינמה התנגדה להצעות כאלה והדמוקרטים התפשרו על מס חברות מינימלי של 15% לחברות רב-לאומיות בעלות הכנסות של יותר ממיליארד דולר בשנה. מס שכזה הוא רעיון מושך, אבל ההישענות על דוחותיהן תבלגן עוד יותר את מערכת המס המבולגנת ממילא, מזהיר אקונומיסט. התוספת לתקציב רשות המיסים )IRS) אינה מספיקה כדי להתמודד עם ההתחמקויות ממיסים, והצורך לטפל במיסוי החברות הרב-לאומיות יגזול ממנה משאבים נוספים. אולם, כאמור, אקונומיסט סבור שיש לבחון את החוק על-פי שני היתרונות הגדולים שבו. ראשית, הוא יאפשר למדיקייר – ביטוח הבריאות הפדרלי לבני 65 ומעלה – לשאת ולתת עם יצרני התרופות על מחיריהן. זה יקרה רק ב-2026 ורק עשר תרופות בשלב הראשון, אבל זהו צעד לטיפול בכך שההוצאה בארה"ב על ביטוח בריאות היא 19% מהתוצר, כפליים מהמקובל במדינות המפותחות בעוד תוחלת החיים בארה"ב נמוכה מאשר בהן. הלובי רב העוצמה של חברות התרופה נלחם נגד השינוי ונכשל. עם קצת מזל, יהיו עוד צעדים כאלה. שנית וחשוב עוד יותר: זהו פרק חדש במאבקה של ארה"ב בשינויי האקלים. שורה של צעדים יעודדו את האמריקנים לרכוש מוצרים דלי פחמן ואת המגזר העסקי להשקיע באנרגיה ירוקה. מכון המחקר רודיום מעריך, כי החוק יפחית ב-2030 את פליטת גזי החממה ב-40% לעומת 2005, לעומת 30% בלעדיו. יתרה מזאת: החוק מציב מפת דרכים להפחתת הפליטות בעשור הנוכחי, וארה"ב תפעל יד ביד עם שאר העולם – מה שהיה בספק עד כה. צעדי האקלים רחוקים מלהיות מושלמים. כדי להבטיח את תמיכתו של מנחין, החוק כובל חלקית את ידי הממשל בתחום האנרגיה הנקייה. כך למשל, היא תוכל למכור רשיונות לתחנות רוח ושמש רק לאחר שתחכיר עוד בארות נפט וגז. במדינות אחרות יש מחיר לפחמן ואפשרות לסחור בפליטות; בארה"ב אפילו לא מדברים עליהם. אבל האישור של חקיקה שאפתנית כלשהי בהקשר הנוכחי היא ניצחון, במיוחד כאשר היא מבטיחה יתרונות אמיתיים לארה"ב וליתר העולם.