בתור הארוך רקד בחור צעיר, חייל, עולה חדש מצרפת, רקד ורובה על כתפו, פניו מפיקות אהבה. מעבר לגדר במקום בו רוקדים רק כשיהודים נטבחים, רקדו שני נערים, ריקוד מיוחד, שונה, לא ריקוד של שנאה, ריקוד של אהבה, וכך מעבר לגדר שלושה רוקדים שני לאומים ואהבה אחת. שערי הגהנום נפתחו ברשתות החברתיות על החייל הרוקד, מיהרתי לפתוח לו את שער הרחמים טרם שיצטער על ריקודו האנושי כל כך.
אנא החזיקו את האצבעות העדינות שלכם בכל מקום חוץ מעל המקלדת, אנא קראו עד הסף טרם שתמהרו למחוא כף, לשגר קללות, לשלח נאצות, לפזר גידופים או להניד ראש בחמלה על כותב זה תוך שתפליטו בחמלה כי נשתבשה דעתו. ובכל זאת, אני מבקש להזמין את עצמנו להיכנס לרגע קט אל התור הארוך של העומדים בכניסה לשער הרחמים. אני מבקש להתחיל דווקא באמו של המחבל איברהים נבאלוסי משכם אשר העולם טוב יותר בלעדיו.
אמו האומללה, הכואבת את מות בנה המחבל, גייסה את כישורי המשחק הלא רעים שלה, כדי למלא את תפקידה בבניית הנרטיב הפלשתיני. צהלה, שמחה, הניפה רובה, הודתה לאל על מות בנה, ולקינוח פיזרה צהלולים בגרון ניחר ובפנים שוחקות. התבוננתי אל התוך האומלל של אימא זו, ראיתי את הרגע בו כבו המצלמות, הרגע בא ההמון המוסת והמשולהב הלך לביתו, הרגע בו יכולה להסיר את מסכת הפטריוטית שנאלצה לעטות על פרצופה האומלל, נותרה עם דמותו של בנה המחבל, היא והוא.
ראיתי את הכאב הנורא של אימא שהקריבה, כאילו בחדווה, את בנה המחבל על מזבח מאבק הדמים הלא נגמר של הפלשתינים. הכנסתי את האומללה הזו לשער הרחמים גם אם היא תכחיש את כאבה ויגונה עד קץ כל הדורות.
בשער עמד הבא בתור, בימאי מוכשר עטור פרסים ועטוף באהבת שונאי ישראל, הוא נראה היה לי מבולבל משהו, מאבד עצמו לדעת בים ההיגיון הפשוט, הטבעי, הבריא, היגיון של בני אדם רגילים. הוא עמד בשער, בידו מגפון, קורא בגרון ניחר נגד הכיבוש, נגד האפרטהייד, נגד חיילי צה"ל, נגד הזכות הבסיסית של עם לפגוע במבקשים להשמידו. "חיילי הצבא המוסרי בעולם, אתם בושה לאנושות", צרח בכיכר העיר, ומיהר להצהיר כי יצביע בבחירות לרשימה המשותפת.
אנדרטת שיש ברמאללה
פתחתי לברק את שער הרחמים, פילסתי לו את הדרך, כי העיוורון בו לקה הוא סופני, קשה, כמעט בלתי ניתן לריפוי. במקום בו הוא רואה פשעי מלחמה מצד אחד בלבד, אפרטהייד וכיבוש אי-אפשר שלא לחמול על ברק שכרעם הפציע בעיוורונו המוסרי, בשיבוש ראייה מפוכח. הכנסתי את ברק בשער הרחמים, אי-אפשר שלא לחמול על אדם שמאמין כל כך בטוב האדם, ופועל בניגוד מוחלט לכל שכל ישר.
הוא עמד מחוץ לתור, לא איש נשוא פנים והדר כמוהו יעמוד עם הגזע הנחות. זעם קדוש נמרח על מצחו חרוש הקמטים, מחזיק במכשיר סלולרי, רושף, נושף, ממלא פיו ברכות על הניצחון, מברך בהתרגשות של מכחיש שואה ומממן משפחות מחבלים את משפחות השאהידים אשר חלפו מן העולם וממתין לשיחת טלפון ממי שתבע בבית הדין הבינלאומי בהאג, להזמנה לעוד ביקור אינטימי בבית בראש העין. פתחתי לקשיש חסר ההיגיון את שער הרחמים, אלמלא כידוני הכובשים עליהם הוא מונף היה מזמן אנדרטת שיש ברמאללה.
הביט מעבר לכתפו מושל ג'נין, עוד שוחר שלום, אוהב אדם, נציג המוסר עלי אדמות, בידו כובע רחב תיתורה, מבט מזוגג בעיניו, בפיו בקשה, לתרום למען בניית ביתם של רוצחי היהודים. פתחתי גם לו את שער הרחמים, הנחתי לו כיסא ליד האיש עם השפם הקטן שישב ליד האיש עם השערות על הפנים שישב סמוך למופתי האציל של ימי הסופה והסער.
אחריו עמדה בכניסה לשער, אישה מרשימה, אינה מוכרת לכלל הציבור, ניסיתי לדלות מבארות זכרוני מי הגברת ההדורה. התלבטתי האם זו הגיליוטינה האנושית שמינה שר הביטחון בני גנץ, כמ"מ מפקד גלי צה"ל או שמא זו הלהביור ששבה אלינו מגלות פוליטית להציל את האומה. הלהביור שאינה עוצרת לרגע, מלאת עזוז ונכונות ליפול על חרבה הפוליטית, ואז נזכרתי, זוהי מינוי של שר המשפטים.
היא עמדה בתור, בשער הרחמים, לרגליה כבר מונחות החלטות "אמיצות" - מינוי רמטכ"ל על-ידי ממשלת מעבר, אישור חקירה של עיתונאי, אישור יציאה למבצע צבאי ללא כינוס קבינט, אישור קבע לשופט עליון לשעבר כממונה על מינוי בכירים, למשך שמונה שנים, בממשלת המעבר. הבטתי בה, מבטה מושפל, לא כך רצתה להיכנס לשער הרחמים עם חמאה פוליטית בוערת על הראש. פתחתי לגברת ההדורה את שער הרחמים. ליבי נכמר על אישה חכמה, דעתנית, אשר נכנסה למדמנה הפוליטית וזוהרה המקצועי עומעם כל כך מהר.
ריקוד של אהבה
בתור הארוך רקד בחור צעיר, חייל, עולה חדש מצרפת, רקד ורובה על כתפו, פניו מפיקות אהבה, מעבר לגדר במקום בו רוקדים רק כשיהודים נטבחים, רקדו שני נערים, ריקוד מיוחד, שונה, לא ריקוד של שנאה, ריקוד של אהבה, וכך מעבר לגדר שלושה רוקדים שני לאומים ואהבה אחת. שערי הגהנום נפתחו ברשתות החברתיות על החייל הרוקד, מיהרתי לפתוח לו את שער הרחמים טרם שיצטער על ריקודו האנושי כל כך.
אחריו הגיח זועף, מתייסר, כואב באמת, "האבא" של הכלב אשר מסר נפשו על קדושת חיי אדם. מבכה את אובדן הכלב האהוב אותו אילף, אך מזועזע על כמות האהבה והיחס לה זכה הכלב המת לעומת הקורבנות החפים מפשע שנהרגו בעזה. מיהרתי לפתוח לו את שער הרחמים. חלק גדול מהציבור ביקש לעשות בו שפטים, לא קשוב לכאבו, לתחושותיו הקשות, ככה זה כשאתה חי בריצה מממ"ד למקלט.
עוד רגע והשער נסגר, רגל קטנה נלחצה לתוכו, ראש ג'ינג'י מלא הוד קדומים, קדושה וטהרה, דיבר מהר ובלהט קדוש על קץ הדמוקרטיה, על שחיתות שלטונית, על צוללות, הלהט התפוגג, קולו נדם כשנזכר כי האיש "סגול השיער" כמו שהם אוהבים לכנותו בעמותה או "הנאשם בפלילים" עדיין לא שב לנווט את הספינה.
מפקד סיירת מטכ"ל עמד נבוך אחרי חברתו לסיעה שייחלה לאובדנה של עיר יהודית, נסעה בהנאה בעת צפירת הזיכרון לחללי צה"ל, פניו נפולות, סומק עז נוטף מאוזניו המחודדות, בן לאחד מהאבות המייסדים אשר הושלך למחסן הגרוטאות של ההיסטוריה. אם רק היה בן לאחת האימהות, או בת מפונדקאית. ליוויתי אותו משער הרחמים לקומת האבות המייסדים.
אחריו עמדו בתור הארוך, מתחננים ומשוועים להיכנס בשער הרחמים, אנשים חסרי צורה, שופרות וחצוצרות על כתפם. לצידם עמדו דמויות מלאות הוד פניהן חיוורות, ידיהן מלאות חוטי משי לשמירה על אתרוגי עדי עד. בתור הלא נגמר עמדו גדודים גדודים מניפי רומחים ודגלים, גנרלים שאיבדו את הדרך, פוליטיקאים שאיבדו את הערכים, תובעים ונתבעים שהטביעו כמעט מדינה שלימה בים של מאבקים.
לכולם פתחתי את שער הרחמים, את שער החמלה, את שער ההתבוננות פנימה. בשער הרחמים יכנסו גם האווילים, גם המבולבלים, גם המתייסרים באמת, גם מי שנפלו במערכה שדודים לרגלי המציאות החצויה של החיים במדינה האהובה הזו.
