פרק א'

דור שני מבקש שלום גדלתי במשפחה של הורים יוצאי שואה. "אז אתה דור שני במצב טוב". כך אמר לי פעם מוישי בורנשטיין, חבר לספסל לימודינו בישיבה, במהלך סיור מילואים על הגדר בבקעת הירדן, כשסיפרתי לו על הבית שבו גדלתי, ואז הוסיף ואמר: "אולי יש כמה שריטות, אולי אפילו מכה בשאסי, אך סך הכל יש לך עוד כמה שנים טובות על הכביש". מבעד לחיוך החברי שהיה ביני לבינו, הוא נגע בעצב רגיש. ואכן, מאז היותי צעיר הרגשתי איזו מועקה. איזה כאב דק הנוכח לו בתוכי, שכמעט לא מש ממני, והבנתי כי זה קשור גם בבית ילדותי, ובהיותי דור שני ליוצאי שואה. לקח לי הרבה שנות חיים להבין את פצע הילדות שלי. את אותו יסוד כאוב שהשפיע על חיי: נולדתי אחרי שתי בנות, והשמחה של הורי בהולדת בן זכר יחיד, הייתה גדולה מאוד. הם האמינו בי, ציפו ממני לגדולות. הם דאגו לצרכי הבסיסיים בימי קושי כלכלי: בגד ללבוש ולחם לאכול, מסגרות חינוך טובות ומעל כולם, זמירות שבת חסידיות שנגעו בי עמוקות. הייתה השתדלות גדולה לתת לי בסיס לחיים טובים, טובים בוודאי מאלה שהורי גדלו בהם במזרחה של אירופה בטרם ובעת המלחמה ההיא. לצד השתדלות גדולה זו התאפיינה ילדותי בצמצום חום פיזי מאימי עד למינימום הכרחי. משהו היה חסום ביכולתה זו. לימים, אף הבנתי מה קרה לאימא בימים הקשים ההם, שאולי השפיע עליה ואשר הביא לקושי בהבעת והבאת אזור זה לבנה. זו הייתה תובנה כואבת. לימים למדתי כי לא הייתי היחיד שחווה מחסור זה בילדותו. תמונות שונות של ילדותי יצרו מעין חור שליווה אותי תדיר. כשפגשתי את המושג "החלל הפנוי" כביטוי של האר"י הקדוש לתהליכי הבריאה האלוהיים, חשתי ממש הזדהות פיזית עמו. חלל כואב זה אף הנהיג חלקים מחיי. נגיעה ממשית בו הייתה ותהיה מפתח לאיכות חיי בעתיד. לפני כמה שנים אמרתי לילד שבי שיקום מכיסא נהג האוטובוס של חיי, ושאני, "מרדכי", מבקש מעתה לנהוג. לאחר שהחלפנו מקומות, זכורני כי הבטתי דרך המראה הגדולה של הנהג ב"מוטי" הקטן שמשחק עם הילדים מאחור. חשתי סיפוק ואף שמחה גדולה ברגעים אלו. היסוד הבוגר שבי מוביל ואף מביט בשמחה על הילד המתוק הזה שמשחק לו. לפעמים ברגעי נסיעה שונים, מבטינו מצטלבים. ברגעים אלו אני חש כי הוא מחכה לרגע שאפנה את הכיסא כדי שיוכל לחזור לעמדת הנהג. אני משתדל למנוע זאת ממנו. בכאבי ילדות יש גם מתיקות ועוצמות חיוביות. העוצמות יחד עם הכאב סייעו לי לפעול בחברה, ליזום, להתמסר ולהקים בתי מדרש ישראלים שהיו חלק חשוב מהתחדשות התרבות הישראלית. לפצעים יש כוח חיים אדיר, אך לא תמיד התוצאה מדויקת. אימי נהגה לברך אותי לפני סמינרים מרגשים של "קולות" בארץ וטרם נסיעות רבות לחו"ל: "מרדכ'לה, שתמצא חן בעיני אלוהים ואדם". לעתים קרובות הקפדתי בעיקר על החלק השני. ידעתי למצוא חן בעיני לומדים, מנהיגים, אנשים אמידים, בני אדם רבים. וכך, בתוך החיים והעשייה לעתים גבה לבי ורמו עיני. ידעתי שעות וימים של אי-דיוק. אלו תובנות לא קלות להתמודד איתן, והן הולכות כנגדי תמיד. הידיעה שלפעמים פגעתי באנשים איננה מרפה. זכיתי למנות יפות של ברכה בחיי. בורכתי במשפחה רחבה, יקרה ואהובה מאוד. יש לי קשר מיוחד עם ילדַי ונכדַי. זכיתי להתחבר להורי ולכבדם. בגוף ובלב. נפתח לי קשר נוגע ומרגש עם אחיותי הגדולות ממני, דבר שלקח זמן והשקעה משותפים. חיבור בין יסודות משפחתיים רחבים אלו איננו ברור מאליו. בעולם העשייה זכיתי להיות מייסד ומוביל של עמותות ייחודיות, ללמוד וללמד תלמידים ותלמידות, שותפים נפלאים למסע חיי. יצרתי כלים לשיח מחבר בין "תל אביב לירושלים". עבדתי שלוש שנים בניהול סמינרים של "גשר", הקמתי עם ד"ר רות קלדרון את בית המדרש "אלול", ולאחר שבע שנים הקמתי את "קולות" והובלתי אותו במשך 21 שנה. במשך תקופה ארוכה הייתי בעולם המבקש ליצור שפה חדשה בין דתיים לחילונים, בסביבה המבקשת לגעת בחיבור בין תורה לחברה, יחד עם אנשים יקרים המבקשים את התחדשות היהדות בארצנו. ואולם לקראת סוף התקופה המיוחדת הזאת, שנמשכה למעלה ממחצית חיי, חשתי צורך בשינוי, ובה משאלה לגעת ברובד חיים נוסף. בספר הזוהר מתואר מצב קיומי, שבו אדם נמצא בתוך חייו בבחינת "קול ללא דיבור". במצב זה, אנו משמיעים קול, אולי "קולות", אך אנו ללא דיבור. בלי ביטוי חי של שיעור נפשנו וקומתנו. זו חוויה לא פשוטה. מצאתי עצמי קם בבוקר במשך תקופה די ארוכה, ושואל את עצמי: מתי "דיברתי" לאחרונה? מתי חשתי במלוא הכוחות הטמונים בי? ואין זה קשור לסיפוק שיש בסיום שיעור טוב שאתה מעביר, או פוסט ויראלי בפייסבוק. הדיבור הוא ביטוי לכמיהה עמוקה של הנפש, שהייתה בגלות, לצאת לאור. בתקופה זו חלחלו בי מילות הזוהר: "ווי לאינון דשינתא בחוריהן" (אוי להם לאותם אנשים שישנים בחוריהם), שהיא בעצם בקשה לסוג של ערנות מיוחדת, שאיננה נכנעת לשגרת חיים. שאלתי את עצמי, כמה אני ער באמת? כמה אני מקשיב לשורש נשמתי? בראשית 2017 יצאתי לשבתון, נסעתי לראשונה בחיי להודו, והתחלתי לכתוב את טיוטות המסע אל "היות ברכה" הנמצא בבסיס ספר זה. ביקשתי לרענן את מרכזיות יסוד "ההישרדות המיטיבה" שבי, זו הקשורה כל כך בכאבי ילדות פרטיים ואף תרבותיים, במים חדשים. לא לחזור למוכר, אלא לנסות לגעת בשריר חדש-ישן, לא מיומן, ולבדוק לאיזו תנועת חיים חדשה הוא מסוגל. לאפשר לעץ החיים שבתוכי, המבקש לפרוח, מקום לגדול. להסיר מעט מהדעת. ה"מיינד" מקבע אזורים רבים כל כך בתוכנו. המיינד גם אחראי למרכזיות הטראומות שלנו, ומשתלט על יכולת הזרימה. הוא מתנחל בגוף וזוכר הכול. ביקשתי להרפות מעט מהדעת טוב ורע. בימים ההם פגשתי את דבריו של פרנץ רוזנצווייג שקיבל פנייה מהמנחה שלו באוניברסיטה, פרידריך מיינקה, לקבל משרת הוראה באוניברסיטה של ברלין. במכתב תשובתו הוא מסרב, ואומר בין השאר: בתוך קרעי כשרוני ביקשתי למצוא את עצמי, בתוך כל הריבוי ביקשתי את האחד. כך קרה שירדתי אז לתוך עצמי אל כוכי המרתף של מהותי, למקום שם לא יכלו הכשרונות להילוות אלי; שם קרבתי אל התיבה הישנה... תחבתי את ידי לתוך התיבה פנימה... חותר להגיע אל קרקעיתה... היו אלה אוצרותי שלי, קנייני העצמיים ביותר... לא דבר ששאלתי מזולתי. המכתב פגש אותי בדרמסאלה, הודו, והדהד לתוכי. לאחר שנה פרשתי מ"קולות" - "ילד אהוב" שייסדתי כאמור 21 שנה קודם. נפרדתי מאנשים טובים, שותפים, תורמים, מאנרגיות שונות ששירתו אותי בעבר, ואף מחלק מחברים לדרך. במשך שנת השבתון עלתה בי השאלה המקראית של שנת השמיטה: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ?" (ויקרא כה, כ). אם אשחרר חלק מהנחות היסוד שעליהן היו חיי מושתתים, מה יזין אותי? אם אשתחרר במעט מהנחות יסוד שהנחו את חיי, היהודיים והאנושיים, מה יעלה בגורלי? וברמה הארצית הפשוטה - כיצד אתפרנס? לשאלה קיומית זו יש מענה מיידי בהמשך אותם הפסוקים: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים". לא הבנתי איך "שמיטה" קשורה ב"ברכת שפע", דבר העומד כנגד כל היגיון אנושי וכלכלי? דברים אלו עלו בי גם כשישבתי בלשכת התעסוקה וחתמתי על אבטלה לאחר שנים של ביטחון כלכלי. ידעתי, שרק אם אהיה מוכן לשחרר את האדמה מתחת לרגלַי, את הנחות היסוד שלי, ובעיקר את הֶרגלַי - אהיה עשוי לגעת בברכה ואף בהצלחה. מה בין שינוי ערכי לשינוי תודעתי? שינוי ערכי מגיע בדרך כלל מהדעת. מהבחירה החופשית ומהאתיקה. בסיפור התשתית שלנו הוא מגיע מאזור "עץ הדעת טוב ורע". ברמה התרבותית וההיסטורית הוא קשור ביצירה ענפה בתחומי הרוח, הטכנולוגיה והמדע, כפי שהתגבשו עד לימינו. הוא גם נוגע ביכולת הפלאית שלנו לשרוד כעם, ובבקשת השימור של העם היהודי למול העולם סביבו, דבר שקיבל דגש בשנות גלותנו. שינוי תודעתי מגיע מן ה"בינה", ממקום ראשוני יותר, מתוככי הנשמה. זה מתחיל מפריטת הרצון על מיתרי הנשמה, המאפשר לשמוע את קול הילד הפנימי. מקום זה מאפשר לעץ החיים הנמצא בתוך כל אחד מאיתנו להתגלות. זו נקודה חשובה. ה"דעת" אחראית להרבה מאוד מהפחדים, ההתניות וברירות המחדל של חיינו. שחרור נכון של מרכזיות עץ הדעת כמנהל את חיינו מאפשר לעץ החיים את ה"יש" - הנוכחות הפשוטה הקיימת בנו. תוך שחרור זה של הדעת מתגלה לנו עץ החיים לנוכח היום. חוקרים רבים טוענים ששינוי תודעתי מאיכות כזאת הוא אזור אחר במוח. ויש גורסים שהמוח אפילו משתנה תוך תנועה תודעתית חדשה. השינוי התודעתי שאציע בספר קשור בתמונות יסוד שלנו: לשפת עצי הגן שבמיתוס המכונן של התנ"ך, ול"שדה הברכה" של החיים, שעוד נשהה בצילם וצלילם רבות בהמשך הספר. "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו, משול כחרס הנשבר". בשנים אלו אף למדתי, כי אין אדם שאין בו כאב ופצע בעומק קיומו. גם לאנשים שגדלו בבתים "נורמטיביים", גם לאנשים בעלי משפחה "מסודרת". כך גם בסיפורי האבות שבספר בראשית. פצעיו של אברהם פזורים על פני כל ניסיונות חייו הרבים. כך גם יצחק, שנעקד בהר בידי אביו, וכן יעקב שברח בפחד עצום מבית הוריו לתוככי הלילה. הבנתי שאינני לבד בחוויות אלו, וכך נהייתי רגיש מעט יותר לכאבים סביבי. לשאלת ה"מה שלומך" היומיומית, מצאתי עצמי מבקש מחברי הקרובים לבוא גם עם כאבם. ללימוד. לעבודה משותפת. לחברות. לא כשטף מבול חסר גבול, אלא בדקות וברוך. תודעת "עץ החיים" וביטויָו בעולמנו מבקשת להוסיף קומה לאישיותנו. אין היא מבקשת להשיל את זיכרון העבר, אלא לתת פשר וכבוד לדרך שעברנו, תוך הזמנה להליכה חדשה. "לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג, כד). ומהאישי ללאומי: השואה טחנה את החיים עד דק. איסוף היהודים, צמצום החרות, הגטאות, המיתות הקשות והמשונות - כל אלו הביאו אותנו לנקודת קצה. שאלת ה"הישרדות" הייתה מרכז הקיום של עם שאיבד כשליש מאנשיו. הקמת מדינת ישראל, שלוש שנים אחרי כן, כמוה כזעקת משורר ספר תהילים: לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ. יַסּׂר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי. (תהילים קיח, יז) שארית הפליטה זעקה בקול כי היא מבקשת חיים. והיה לזה מחיר. בעוד שאחרי עבדות מצרים נדרשו ארבעים שנות מדבר, לריפוי ואף להחלפת האנשים בדור חדש, בטרם הכניסה לארץ, מדינת ישראל קמה תוך כדי קיומם של פצעי שואת אירופה, ללא "מדבר" מרפא. אך נראה שטוב שכך קרה. הורי, ששרדו את השואה והגיעו מאירופה לישראל ב-1947, מצאו עצמם נלחמים בקיבוץ בארות יצחק בשערי עזה כבר שנה אחר כך. מתוך התנועה הציונית ההיסטורית קמה מדינת ישראל, כמעין "פוסט-טראומה" של שואת אירופה. בתוך זמן קצר היא דאגה לעליות נרחבות מארצות צפון אפריקה, בנתה מוסדות של מדינה ריבונית, כאשר מושגי ההישרדות, היצירה והתחייה מעורבבים זה בזה. נדמה כי חוויית ההישרדות לצד בקשת איכות החיים ממשיכה עד היום במדינת ישראל. הנחת יסוד של ספר זה היא כי מעבר לשאלת האדם והצמיחה האישית, העיסוק שלנו כישראלים בשאלה "לשם מה יש צורך בקיום העם היהודי במאה ה-21?" יתרום משמעותית לחוסן הלאומי שלנו כמדינה יהודית - וגם לעם היהודי החי מחוץ למדינת ישראל. שאלה יסודית זו עשויה לתת מענה והצדקה לבקשה להישאר "עם" בתוך עולם המתפרק מזהות לאומית מחד-גיסא, ומציע ערכים אוניברסליים חיוביים של צדק חברתי והומניות מאידך-גיסא. בספר אציע תמונה חדשה-ישנה לייעוד ולחזון היהודיים בדורנו. לתמונת עתיד זו יש חיבור למהות ולכמיהה של האדם למשמעות, לחוויית שפע, לתקוות האהבה והזוגיות, לתפקיד המשפחה, לנראות האנושית וליחס לחלש, ומשם לנושאים רחבים יותר כמו כלכלה, תקשורת, חיבור לארץ, וכלל ייעוד החברה. חזון זה עשוי לתת משום משב רוח חדש, שבו יהפוך הקיום היהודי מקיום שמרכזו בהישרדות, לשיח ותמונת חיים שבטבורם משמעות ואיכות חיים. על היהודים להביא לעולם את חגיגת החיים.