השבוע מלאה שנה לנסיגה האמריקנית מאפגניסטן. השתלטותו המהירה של הטליבאן על הבירה קאבול ובריחת הנשיא מהמדינה גרמה לכך שהוצאת הכוחות תתבצע על-רקע הידרדרות אלימה בשטח. נוכחות הטליבאן, למרות הבנות בין הממשל האמריקני לבינו לפיה יימנע מפגיעה כלשהי באמריקנים ובכוחות נאט"ו, יצרה פחד וכאוס. אלפים מתושבי אפגניסטן צבאו על שדה התעופה בבקשם להימלט מאימת המשטר החדש. המראות הקשים קיבלו תהודה נרחבת בעולם ויצרו רושם, כי ארה"ב בורחת מאפגניסטן. מעבר לכישלון המודיעין האמריקני בהערכת שרידותו של הממשל האפגני, נראה היה שההתרחשויות פגעו בדימוי העוצמה האמריקני בכלל ובדימויו של הנשיא ג'ו ביידן בפרט. אולם כיום ראוי לבחון את הנסיגה משתי נקודות מבט: הלחימה בטרור העולמי והאינטרסים העולמיים של ארה"ב כמעצמת-על. הלוחמה בטרור. לאחר שנים רבות של נוכחות באפגניסטן, שעלותה בכסף ובחיי אדם הייתה אדירה, החליטה ארה"ב להמשיך בלחימה בטרור בכל מקום שנדרש על פני הגלובוס, בכלל זאת באפגניסטן עצמה. ועם זאת, המאבק מוקם נמוך יחסית בסדר העדיפות לעומת החשיבות שיוחסה לו בעקבות 9/11, והוחלט לנקוט אפיקי מדיניות שונים מאשר בשני העשורים הקודמים. קונקרטית לגבי אפגניסטן, ההחלטה להסיג את הנוכחות הצבאית מהמדינה הייתה נחלתם של שלושת הממשלים האחרונים. היה זה לבסוף ממשלו של הנשיא דונלד טראמפ, שחתם על הסכם הנסיגה עם הטליבאן בפברואר 2020, וממשל ביידן מימש אותה. שני הנשיאים, למרות השוני הניכר ביניהם, חלקו תפיסת עולם משותפת שלפיה, על-אף סיכונים פוטנציאלים הכרוכים בנסיגה - ביטחוניים, מדיניים וכמובן תדמיתיים - בסופו של חשבון, יתרונותיה עולים על חסרונותיה. בפועל, הלחימה בטרור, שהייתה אבן ראשה במדיניות האמריקנית, נדחקה למקום בולט פחות בסדר היום עקב ירידה בהיקף הטרור הבינלאומי והצורך לעסוק באתגרים גלובליים שבראיית הממשל מאיימים יותר על ביטחון ארה"ב. וכך, ארה"ב החליטה לצמצמם באורח ניכר את נוכחותם הנרחבת של כוחותיה הצבאיים באפגניסטן ולהחליפם בנציגות צבאית ביטחונית מצומצמת, שתפקידה לסייע לכוחות מקומיים בלחימה בטרור באמצעות שיתוף פעולה במודיעין, הדרכה ועזרה לוגיסטית וכלכלית. ביידן, כקודמיו בבית הלבן, שב ומבהיר כי לארה"ב אין עניין להיות מעורבת במלחמות "ללא סוף" וכי ברשותה הכלים הרלוונטיים להתמודדות עם אתגרים ללא כוחות על הקרקע.