אני מקדיש את מאמרי לעילוי נשמתו של סא"ל (מיל') שמעון מנדס, ידידי ועמיתי ב"פורום אלפרדו", שפתח לי צוהר אל התרבות הערבית ואל התרבות המצרית בפרט.

הזיות לעומת "קיר הברזל"

מאז שפרצה מלחמת יום הכיפורים (וגם לפני כן), היו בשמאל הישראלי, שטענו, שהיה אפשר למונעה - כמובן, בוויתור על חצי-האי סיני, או על חלקים ממנו. השיטה הבדוקה של ויתורים נדל"ניים תואמת מאוד את המחשבה החד-ממדית של השמאלנים, כמו אמונתם הכמעט-מרקסיסטית, שאם ניטיב את תנאי חייהם של ערביי יהודה, שומרון ועזה - ישרור שלום, או, לפחות, שקט. הם, אבותיהם ובניהם הזו, ולא הבינו את מה שהבינו זאב ז'בוטינסקי, ד"ר משה בילינסון, עורך "דבר", ועוד כמה, שהערבים יחיו בשקט עמנו, ואולי גם בשלום, רק כשייווכחו, שהיישות היהודית בארץ-ישראל היא בת-קיימא, ואי אפשר להכחידה. ז'בוטינסקי כינה זאת, עוד בשנת 1923 (!) - "קיר הברזל". שמעון מנדס ע"ה תיאר זאת היטב - כמעט ממקור ראשון - בספרו, "הג'יהאד של סאדאת" (אפי מלצר, 2015), וצבי גבאי ע"ה, מבכירי משרד החוץ, שהיה ראש חטיבת המזרח התיכון במשרד, אושש את דבריו.

אמ"ט

הפגיעה ביוקרת הצבא המצרי במלחמת סיני (על-רקע כישלונו במלחמת הקוממיות) הועצמה מאוד במלחמת ששת הימים, והניעה יחד עם הסובייטים, את ההכנות המצריות לנקמה, שתגאל את כבודם המחולל של מצרים ושל צבאה. ראשית הנקמה במלחמת ההתשה, שבה, למרות האגדות שאנחנו מספרים לעצמנו, הובסנו בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל בשדה הקרב: הקומנדו המצרי שלט בצירים בין המעוזים לאורך תעלת סואץ, ואפילו הצליח לכבוש את מעוז "המזח". הארטילריה המצרית התישה את כוחות אוגדה 252 לאורך התעלה; וחיל-האוויר המצרי כופף את כנפיו של חיל-האוויר, שלא מצא פתרון לסוללות הטילים נ"מ של המצרים ושל הסובייטים, שהתקדמו לאט ובבטחה לעבר התעלה, עד שחלק מהגדה המזרחית של התעלה הוכרז כאזור מוכה-טילים (אמ"ט) - כמו רוב הגולן. אצלנו לא הבינו את השיעור, שביקשו המצרים והסובייטים ללמדנו. לכן, בשבעה-עשר בספטמבר 1971 הפילו המצרים, או הסובייטים (לא נפקא מניה), מטוס "סטראטוקרויזר" של חיל-האוויר, שטס בצפון-מערב סיני, כעשרים ושניים ק"מ ממזרח לתעלה, במשימת לוחמה אלקטרונית. נראה, כי גם חיזוק המסר לא נקלט היטב בדרג המדיני בישראל ובדרג הצבאי.

הנקמה - מלחמה אחרת

מנדס מתאר בספרו כיצד הפך סאדאת את הרצון להתנקם בישראל, כדי לגאול את הכבוד המצרי, לתוכנית חדשנית למלחמה. סא"ל (מיל') אלי דקל, איש מודיעין בעברו, מתאר בספרנו, "ניצחון בסבירות נמוכה" (שרידות ואפי מלצר, 2017), כיצד החמיצה מחלקת המחקר באמ"ן את היכולת להבין את מה שמתרחש לנגד עיניה במצרים ואת הכנותיה למלחמה - גם במסווה ה"תרגיל" הגדול "תחריר 41", שהוא טכניקה סובייטית ידועה להפתעה. כך, לפחות, הסיקו קציני המודיעין מ̤חקר הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה. למרות זאת, עד היום מעלים אצלנו ג̤רה בסוגיית המחדל המודיעיני, ברוח העִוועים, שהנחילה לנו ועדת אגרנט, כדי להסיח את דעתנו מהמחדלים האמיתיים בהכנות למלחמה ובמהלכה. סאדאת עצמו וג'יהאן, אלמנתו, סיפרו עד כמה עסק הנשיא המצרי בעיצוב הנקמה בישראל ובצבאה. לכן, למרות המשא-ומתן הנמרץ, שערך עם האמריקנים (חלקם הוסתרו מאתנו - קובעים רמי רום ואמיר גילת), המשיך בהכנות למלחמה. יתר על כן, גם כשגולדה מאיר, ראש הממשלה, וחבר מרעיה הציעו לו נסיגה ישראלית מסיני תמורת הסכם אי-לוחמה אחרי הבחירות (שהיו אמורות להיות בישראל באוקטובר 1973) - בתנאי, שההצעה לא תפורסם לפני הבחירות, כדי להונות את הציבור הישראלי, ולא לתת תחמושת לאופוזיציה בראשות מנחם בגין. אולם סאדאת התעקש על הסדרת העניין בספטמבר. יש משהו סמלי בכך, שהמלחמה פרצה במהלך צום רמדאן, ועוד יותר - ביום הכיפורים. זו הייתה, מבחינת סאדאת, סגירת חשבון עם התקפת-הפתע הישראלית בחמישה ביוני 1967.

שקדן, לאומן ומקצועי

מאז שנבחר לנשיאות עסק סאדאת בהכנות למלחמה בישראל, שתשחרר את סיני הכבושה. מדי פעם הציב אולטימטום, והאריכו. בכך שם את עצמו ללעג במצרים ובעולם הערבי. זה לא העסיקו, אלא התוכנית הצבאית, שנועדה מלכתחילה לאיּ̤ן את יתרונות צה"ל - חיל-האוויר וחיל השריון. הוא נזקק לתוכנית יצירתית ובלתי-שגרתית. קו בר-לב, שהוקם בטמטום צבאי בוטה, עזר לו להגשים את תוכניתו. בשלב מסוים הדיח רבים מהגנרלים שלו, והמטכ"ל החדש סיפק לו תוכנית כרצונו. בניגוד לתדמיתו, ובעיקר, אצלנו, כתוצאה מנייר הערכה חסר בסיס של מחלקת המחקר באמ"ן - היה סאדאת תלמיד חכם ושקדן, לאומן מצרי וקצין מקצועי למדי. ארנו דה בּוֹרש̤יב, ראש משרד השבועון "ניוזוויק" בקהיר וידידו האישי, סיפר לי כשנתיים לפני מותו, שסאדאת קרא ספרות צבאית, ושלט היטב בהיסטוריה צבאית. בין השאר, זכר היטב מאמר, שכתב דה בורשיב אחרי מתקפת טֶט של הוויטקונג בוויטנאם (פברואר 1968). ידידו העיתונאי היה אחד היחידים, שהבינו, שהאמריקנים הביסו את הוויטקונג (למעשה - חיסלוהו כליל), אך חזה, שבסוף המלחמה בוויטנאם יובסו. כשהגיע דה בורשיב ללשכת סאדאת בתחילת 1973, מצא את הנשיא המצרי קורא ב"ניו-יורק טיימס", שכותרתו הייתה הנסיגה האמריקנית מוויטנאם. סאדאת חייך, והזמין את אורחו-ידידו לשבת. כששוחחו, הזכיר לו סאדאת את מאמרו מ-1968, ואמר, שהוא יפסיד במלחמה מול ישראל, אך בסופו של דבר ישיג את מטרתו לשחרר את סיני. לפי דה בורשיב, לא דיבר סאדאת על נקמה, אלא רק על השבת סיני. לעניות דעתי, סאדאת ניצח במלחמה, למרות שצבאנו צלח את תעלת סואץ, והגיע באפיסת-כוחות למרחק 101 ק"מ מקהיר; והוא שחרר לבסוף את כל סיני עד גרגר החול האחרון. מבחינה מצרית, סאדאת היה זקוק למלחמה, ולא היה יכול להסתפק בהשבת סיני במשא-ומתן. זו לא הייתה גואלת את כבודו של הצבא המצרי. ביקור במוזאון המלחמה המצרי בקהיר מבהיר לחלוטין את העניין הזה. המוזאון עוסק רק בשלושת הימים הראשונים למלחמה, שבהם רבּוּ מאוד תמונות הניצחון המצרי: דגלי מצרים מונפים על המעוזים והשבויים הישראלים המושפלים.

עיוורון תרבותי

מעבר להטיה השמאלנית-מרקסיסטית, משחקת ההטיה התרבותית תפקיד חשוב בניתוח מלחמת יום הכיפורים. כיוון שאנחנו (ואחרים) מערביים, כביכול, בתרבותנו, חילוניים בהשקפתנו, החרדים מכל נימת זעירה של הדתה, ומתקדמים - אנחנו מתקשים להבין את העולם הערבי. כלומר, עיוורים תרבותית מולו. מנהיג כמו סאדאת, שהיה לאומן ודתי, והמושג נקמה עלומים לגבינו - ואנחנו מביטים בהם כתרנגולים בבני-אדם. עולם המושגים של העולם הערבי ושל סאדאת עצמו היו זרים לחלוטין לנו, ובשחצנות, אנחנו משליכים את עולמנו על האחרים, ולכן, טועים בגדול כל פעם מחדש עד עצם היום הזה. משום כך לא הבינו אצלנו עד כמה חשוב המושג נקמה, שטוען את הרוח המצרית באנרגיות לאומיות. לדעתי, עד היום רבים מבינינו אינם מבינים מה אִתרע לנו ביום הכיפורים ה'תשל"ד משום שאינם מכירים את האיסלאם, את התרבות המוסלמית ואת התרבות המצרית, הנגזרת ממנה. צבי גבאי המנוח טען, שלו קראו חכמי המודיעין הישראלים שירה מצרית מודרנית, היו מבינים את הרוח המצרית ואת כוונות סאדאת הרבה יותר טוב מאשר מקריאת לקטי ידיעות, שהעביר להם "חצב" (גוף במודיעין הצבאי, שליקט מידע מתקשורת ערבית, ותרגמו). מספרים, שקצין במחלקת המחקר נשאל בוועדת אגרנט למה לא נזעק כשקיבל ידיעה (מתורגמת, כמובן, בידי "חצב", כיוון שלא שלט בערבית, כמו רוב קציני המודיעין שלנו מאז ומעולם), שניתנה פקודה להאכיל בכוח את חיילי הצבא המצרי ברמדאן. "גם אני אוכל ביום הכיפורים", ענה האיש. רק אדם בעל הכרה דתית יכול להבין את חריגוּת הפקודה ואת אי-התאמתה למתאר של תרגיל "תחריר 41". "איך הוא יסתכל בעיניים של מיליון אימהות"? הגיבה בטיפשותה גולדה מאיר, כשסאדאת הצהיר, כי יהיה מוכן להקריב מיליון חיילים על חציית התעלה. בניגוד לה, היה סאדאת אסטרטג בעל הבנה צבאית, ולא עסקנית פוליטית אטומה וחולה מאוד, שמעולם לא התעניינה בצבא. דרך אגב, לאטימותה של גולדה מאיר היה יתרון במלחמת יום הכיפורים. בזכות אטימותה ובזכות אי-הבנתה בענייני צבא, למרות שאיימה להתאבד, לא התמוטטה ראש הממשלה - בניגוד לאנשים שהיו סביבה, כולל שר הביטחון דיין והרמטכ"ל אלעזר, שהציע בשנים-עשר באוקטובר, שנבקש הפסקת-אש על-אתר; כלומר, ויתור כללי על כל מטרות המלחמה של ישראל, שהוא אישית קבען, ועל האפשרות להחזיר את הגלגל אחורנית - וסירבה להיכנע.