אסונות נוטים להתרחש בדרך בה הגדיר ארנסט המינגוויי פשיטות רגל: בהדרגה ואז בפתאומיות. המשטר האירני המושחת, האכזרי והבלתי פופולרי בראשות השאח החולה כותר בידי מפגינים ב-1978; בשנה שלאחר מכן הוא נפל. כיום המפגינים באירן שוב יוצאים נגד משטר מושחת ואכזרי, בראשותו של עלי חמנאי הקשיש והחולה. הפסימיים מזכירים שהיו גלי מחאות ב-2009 וב-2019, והמשטר דיכא אותם ביד ברזל. אבל יש סיבות להאמין שהפעם עשויה להיות שונה; שיסודות המשטר האיסלאמיסטי אכן רועדים, כותב אקונומיסט. מחאות כגון הנוכחית, שהחלו בעקבות הירצחה של מאשה אמיני בידי משטרת הדת, דורשות אומץ לאור נכונותו של המשטר לכלוא ולאנוס את מתנגדיו – אך הן נמשכות שישה שבועות. המחאה של 2009 הייתה בעיקרה של עירוניים ממעמד הביניים, ושל 2019 - בעיקר של מעמד העובדים בשל זינוק במחירי הדלק. המחאה הנוכחית התפשטה בכל רחבי המדינה, בכל הקבוצות האתניות ומכל שכבות החיים. דרישות המפגינים אינן ליותר רווחה או פחות דיכוי; הם רוצים להפיל את המשטר. נשים מובילות אותם בכוח בלתי רגיל, במה שהחל כמחאה נגד כפיית החיג'אב כחלק מדיכוי הנשים. כעת הן מעבירות מסר של התנגדות, המתפשט במהירות ברשתות החברות ומעורר את כל מתנגדיו של שלטון אנשי הדת. הלחץ בו מצוי המשטר בא לידי ביטוי בתוכנית לכאורה לחטוף או לרצוח את מסיח עלינג'אד, עיתונאית ניו-יורקית המעודד את האירניות להסיר את החיג'אב. אבל האייתולות אינם יכולים להיות בטוחים שכוחות הביטחון יצייתו להוראה לירות בנשים ברחובות, או שיוכלו להכיל את הזעם על רצח המוני של נשים. בעבר ביים המשטר הפגנות-נגד; כעת איש לא הופיע. גורמים שבעבר תמכו במשטר שומרים כעת על שתיקה. נכון לעכשיו, מפקדי הצבא מצהירים על תמיכתם בחמנאי, אך לא בטוח שיתמכו בו אם ינסה להכתיר במקומו את בנו חסר הכישורים. לגנרלים יש אינטרסים כלכליים משמעותיים להגן עליהם. הם יחושו שהמנהיג העליון שוקע, לא יהיה להם חשק ליפול איתו. אם משטרו של חמנאי יפול, רק מעטים יספידו אותו. זוהי ברית בלתי קדושה בין האדוקים לגנבים. בבית הוא מנהל בחירות מפוברקות, הכלכלה נאנקת ואנשי הדת מתעשרים. בחוץ הוא שולט באמצעות חיזבאללה בלבנון, מערער את עירק, מתדלק את המלחמה בתימן ותומך ברודן רצחני בסוריה; הוא גם מספק כטב"מים מתאבדים לרוסיה באוקראינה.