לעולם לא אשכח את הסצנה הזאת, בליל ה17- במאי 1977 - ליל המהפך הפוליטי הראשון. אחרי 29 שנות שלטון מפא"י מקום המדינה ועוד עשרות שנים ביישוב שקדם להקמתה, הציבור "אזר אומץ" ושלח את השמאל לאופוזיציה. לשלטון עלתה הליכוד בראשות "האיש היושב על יד דוקטור בדר", כהגדרת דוד בן-גוריון, הלוא הוא מנחם בגין. מערכת החדשות במעריב הייתה דרוכה למשמע הכרזתו של "מר טלוויזיה" חיים יבין - "מהפך"! עורכים, כתבים, עובדי מינהלה נקבצו ל"דסק" החדשות. עיניהם ננעצו בי - איש הימין בחבורה.
בעיתון, שנוסד על-ידי קבוצת עיתונאים שהיו מזוהים בעברם עם הרביזיוניסטים, הטיחו בי הקולגים כלא-מאמינים: "יוסי, מה יהיה עכשיו עם המדינה?", "האם לא תפרוץ מחר מלחמה?", והיו גם אמירות בנוסח של ייאוש: "איננו מאמינים, הלכה המדינה, בגין מחרחר מלחמה", וכיו"ב. פרשנים בארץ ובעולם יותר משהדגישו את ניצחון הדמוקרטיה, ניתחו את הנבחר החדש, דעותיו, והביעו פסימיות גדולה באשר לעתיד, לעתים בליווי נימות אנטישמיות.
נזכרתי באירוע מכונן זה לקראת יום הבחירות, 1 בנובמבר, שבו עשויה האופוזיציה הימנית בראשות בנימין נתניהו לשוב לשלטון. קחו למשל את מאמר המערכת בביטאון מרצ והערבים, הארץ, מיום שישי: "חרדה מפני הבאות, אות מבשר רעות, סכנה אורבת, הכהניזם מתפשט אל מרכז המפה, הליכוד מכשיר את השרץ", ולבסוף: "בממשלת הליכוד, אם תקום, יושלם המהפך האמיתי: הגזענות המוצהרת, הלאומנות, השוביניזם, שנאת הזר והשונה, השלטת ההלכה והרס מערכת המשפט יהפכו לאבני הפינה של הממשלה המושלת בישראל. אין חדשות מאיימות מאלו".
ההפחדה, השקרים, השנאה, הם הנשק בידי יריבי הליכוד, כאשר עיקר האש אינה מופנית לבן-גביר ולסמוטריץ, כי אם לבנימין נתניהו. אבל הציבור חכם, בחלקו הגדול אינו מושפע מגלי הנאצות המוטחים בו, בין השאר על-ידי שני ראשי ממשלה לשעבר, ראש ממשלת המעבר, ראשי המחנה הלא-ממלכתי, ושתי שאריות מפלגות השמאל - העבודה ומרצ ומנהיגותיהן. נדרשות מנתניהו תעצומות נפש בלתי רגילות כדי לנגב מעל הפנים את נחילי הרוק שמוטחים בו. הוא מוכיח שאינו נרתע ואינו נשבר. ההשמצות נגדו רק מחזקות אותו ואת מחנהו.
גוש הימין בראשותו מתמודד זה חודשים רבים מול תקשורת עוינת, לא מאוזנת, מול פאנלים שבהם יש תמיד ייצוג לשלושה-ארבעה מדוברי הממשלה מול נציג אחד לאופוזיציה. מגדיל לעשות ערוץ 12, שמפקיר שעתיים מדי שבוע בליל שבת לתוכנית-בלע נגד נתניהו, תשדיר שירות ארוך ליריביו, אורחיהם הקבועים של הצמד מדושן העונג ברקו ואופירה. מיד לאחריהם מתדלק את השנאה אמנון אברמוביץ, שמרשה לעצמו במעט תיחכום לשקף את האנטי-ביביזם שלו, חיקוי לבעלי הטורים בן כספית במעריב ויוסי ורטר בהארץ. ראש ממשלת המעבר מקבל בערוצי הטלוויזיה את הבימה לתעמולה נטו, חינם, וראש האופוזיציה נאלץ להסתפק בערוץ 14.
יום השנה לרצח יצחק רבין ז"ל, שוב מנוצל להסתה מבית היוצרת של מיכאלי, זו היושבת של כסאו של ב"ג (לא בן-גביר). "יצחק רבין נרצח רצח פוליטי בשיתוף פעולה של בנימין נתניהו ובן-גביר של אז" - הסיתה לקראת העצרת הפוליטית שלה. השמאל תמיד הצטיין בעלילות כזב נגד הימין, ומבחינה זו נכדתו של קסטנר הינה תלמידה חרוצה של בן-גוריון. כשהיא משתמשת בנשק השקרי, הדבר מלמד על הלחץ שהיא נתונה בו. הקרקע בוערת תחת רגליה. מפלגת העבודה המפוארת שרוייה במצוקת אחוז החסימה.
גם במחנה הימין יש המנסים להפיל את נתניהו, ממש כפי שעוללו לשמיר ב-1992. מאמריו של נדב העצני מוקדשים תדיר למי שהוא מכנה "איש השקרים", ש"ירסק את המדינה ומוסדותיה". יוצאות הליכוד, ציפי לבני ולימור לבנת, אינן מתונות יותר מאהוד ברק ואהוד אולמרט במשטמתן הגלויה לנתניהו. "למה נותנים לו לדבר, איך נתנו לו להיות פה?" - עלו מירמורים מתוך הקהל בוועידת גלובס, כשנתניהו עלה לנאום. לעתים דומה עליך שהאויב בתעמולת-השנאה הוא נתניהו, לא אבו-מאזן. "המדינה בסכנה, לא נמשיך לחיות בה, הקץ לדמוקרטיה", אלה הם מקצת קריאות הנהי הנשמעות במחנה השמאל-מרכז, בתמיכת חלקים גדולים בתקשורת. ממש חזרה במינהרת הזמן ל-1977. וכזכור, בגין חירחר שלום, התנהג כדמוקרט לעילא, כיבד את יריביו וידע גם להכות באויבי המדינה. הוא "איכזב" את כל רואי השחורות.
נתניהו עודנו במלוא אונו. הוא ושותפיו המגודפים מהימין שמימין לליכוד, עוד יפתיעו במשילותם האחראית. הכלכלה תחזור לאיתנה, המחירים ייוצבו, הגאווה הלאומית תתחזק. הוא המנהיג הנכון להתמודד עם אתגרי הביטחון שצפויים לנו, יותר מראשי גוש רל"ב על דרגותיהם. על הבוחרים להעביר אפוא את הלפיד מיאיר לביבי, להחזיר את המחנה הלאומי - הרוב הימני בעם - לשלטון.
