ביידיש יש ביטוי לדעת קהל שאינה מבוססת על ידע - "עוֹילֶם גוֹילֶם" - שתי מילים משיבוש העברית - העולם גולם, לאמור מתנהג כרובוט. וזה נכון בכול הקשור למנהגים ולהעדר ידע מה השורש שלהם. נתחיל מכיסוי ראש אצל גברים. אצל נשים כל גילוי, כידוע, בחזות ובקול, הוא ערווה. לכן נשים בבית חרדי, לא זו בלבד שמכסות את השער, אלא ראשית מגלחות אותו, ועל הפדחת הן שמות פאה נוכרית, "שייטעל" - ביידיש. אצל בנות טובים הפאות המשובחות הן משער טבעי. ויש שעל השייטל הן חובשות כובע או בָּרֶט. לא כן אצל גברים. אני בספק אם חובשי שטריימלך של החסידים, במהלך הדורות ידעו את מקור המנהג. כידוע גם היהדות וגם הנצרות, העתיקו זו מזו מנהגים שונים. לפי החוקרת נעמי לובריך, המקורות הקדומים של הכובע הם באימפריה האשורית, משם נפוץ הכובע המחודד, מעין משולש, ברחבי המזרח הקדום. משפחות הסוחרים מבין יהודיי אשכנז, ששמרו על קשרי מסחר עם המזרח דרך איטליה, החלו לייבא לאירופה פריטי לבוש כמו הכובעים האלה שנמכרו לאריסטוקרטיה הנוצרית. מטבע הדברים שהיהודים שביקשו להתערות בחברה הנוצרית חבשו כובעים אלה. אך אליה וקוץ בה. הצלבנים במאה ה-12 ראו בכובע המחודד אצל היהודים, שהובא על-ידי יהודים מן הכופרים במזרח, אות וסמל ל"רוצחי ישו" . ככה,לעג ההיסטוריה - הכובע החל להיות מזוהה עם היהודים. השטריימל, כפי שציינתי בפוסטים אחרים, הוא חיכוי לכובע קווקאזי, ליתר דיוק קוזאקי, המזוהה עם מחוללי הפוגרומים. הוא עשוי מפרווה נגד הקור. החסידים חובשים אותו בעיקר בימי חג ומועד גם בטמפרטורה של 40 מעלות צלזיוס. ואם תרצו עוד "טוויסט" אקטואלי בענף זה, רוב חובשי השטריימל, הכובע והכיפה הם בצד ימין של המפה הפוליטית. זאת שדוגלת בכוח הזרוע ולא בכוח הרוח, בשעה שאלוהים אמר לזרובבל "לא בכוח ולא בחיל כי אם ברוחי".

המזוזה המנושקת

בשעה שלכובע אין סימוכין לא מדאורייתא ולא מרבנן, למזוזה יש ויש. "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" דברים ו,ט. אלא שאין כל זכר, לא בתורה ולא אצל חז"ל, לנישוק מזוזות. נשיקות, ב"שיר השירים" הן בין הגבר לאהובה שלו. אלא שגם כאן כל נגיעה בדבר שנחשב לקדוש, כמו ספר תורה, הוא סימן להערכה. רבים מאוד אלרגיים לנגיעה אבל לא התורה ולא המזוזה. במהלך הדורות התפתח מנהג להניח את היד על המזוזה, כנראה על-מנת לחזק את המודעות, ולאחר מכן נוספה נשיקת היד מתוך רעיון של חיבוב מצווה. כלומר מתוך חיבה למצווה נושקים אותה כפי שנושקים את הציצית והתפילין בקריאת שמ. ויש ומנשקים ומניחים את כף היד על הזרוע או על הלחי ויש על השפתיים. עד כדי כך שפעם שמתי לב שצעירה שהגלוי אצלה היה מרובה מן הכיסוי, בצאתה מן הסוּפֶּר עמדה על קצה האצבעות תוך שהיא חושפת קטע נאה מן החזה השופע שלה, כדי לנשק את המזוזה.

ב-ס"ד

אם קהלים רבים לא מכירים את המשמעות, לא של חבישת כובע ולא של נישוק מזוזות, הם בוודאי לא מכירים את המשמעות של ב-ס"ד. מה גם שראשי התיבות אינם של השפה העברית אלא של ארמית. בסיעתא דשמיא. התרגום המדויק: בעזרת השמיים. המשמעות בעזרת אלוהים. לסימן הזה אין זכר עד לראשית המאה ה-20 ומקורו במזרח אירופה. שם נכתב בעברית בע"ה - בעזרת השם. משם הוא עבר לקהילות הספרדיות. גם זאת השערה. לדעתי, המאמין האמתי לא יבזבז את עזרת אלוהים במכתב שבקצה העליון מימין כתוב בס"ד. זה שימוש בשם אלוהים לשווא. יש בידי מכתב קצר שכתב סבי, איש "אגודת ישראל" וחסידות גור, בשנת 1938, לשתי נכדותיו בארץ ישראל. המכתב כתוב עברית מליצית אך אין בו בס"ד או בע"ה. בוודאי שזה מוזר אם שמים את הסימן הזה על מוצרי תעשיה שונים שאמורים לסייע לשיווק כמו אלומיניום, או צעצוע לילדים. זה הטריגר לפוסט הזה. קנו לנינה שלי ערכת רופא. בפנים הקופסה הפלסטית מצויים כל האבזרים והפריטים שרופא נזקק להם. צעצוע זה כמו כמעט כל מוצר בימינו או רוב המוצרים- מיוצרים בסין. ויש שהשם העברי מודפס בסין. שמה, אם אתה מזמין כתובת כמו בד"ץ שעל-ידי חורבת רבי יהודה החסיד זיע"א - היא תודפס בעברית ואם אתה רוצה - גם בסינית. הסינים מאמינים גדולים - בכסף. במקרה הפעם, היבואן הוא שהדביק על הצעצוע את התכולה בעברית ובגב מודפס ה-בס"ד. ילד סקרן שלא מכיר את הדקויות הדתיות, שירצה לקרוא מה כתוב על האריזה עלול לתהות אם אלוהים מרפא, מדוע צריך רופא. יותר מזה. אלוהים הכל יכול בוודאי אינו זקוק לא לסטטוסקופ, למד חום או למזרק. הוא בוחן כליות ולב בלעדיהם. אבל זהו. בעידן הפרומו גם אלוהים משווק - בס"ד.