"חרם!" - איזה כוח מעניקה קריאה זו למשמיע אותה. הרי אין מחרימים סתם-כך, אומר לעצמו האדם הנורמטיבי, אלא רק כשכלו כל הקיצין. ובאמת, כשהצד השני הוא אפל ו"פאשיסט", כיצד אפשר לקבלו לשורותינו? 'בלי חרות ומק"י' הייתה קריאתו של בן-גוריון, בהציבו את מנחם בגין, מפלגתו ותומכיו, מחוץ לסקאלת אפשרויות הבחירה שאדם הגון ובר-דעת צריך לשקול בהתייצבו בקלפי. הכוח של החרם אינו רק באי-הכללת היריב הפוליטי במנגנוני השלטון. כוחו הרב הוא בהשפעתו החברתית, שנועדה להרחיק את היריב אל קצהו הנידח של המגרש הציבורי. אלה השיקולים שעמדו במרכז אסטרטגיית החרם נגד בנימין נתניהו. אנו זוכרים מה הייתה הסיבה המוצהרת לחרם נגדו: "השחיתות" שלו שהגיעה לממדים פליליים. ואולי בעצם יש כאלה שאינם זוכרים, שכן בשנה וחצי שחלפו מאז פתיחת המשפט, השחיתות הנטענת הלכה והתפוגגה עם כל עד תביעה שעלה על דוכן העדים, והפך, בין אם ירצה או לא, לסוג של עד הגנה. אבל לא אלמן פרקליט-ישראל. פרקליט-ישראל ניחן בכושר עמידה עצום שיאפשר לו לחכות בסבלנות, במשך שנים, לעדויותיהם של כל 300 עדי התביעה הנותרים, מתוך תקווה, שמקורה לא ברור, שמישהו מהם יחשוף סוף-סוף אותה שחיתות נוראה וחמורה, שבגללה הורד נתניהו מן השלטון ושבגללה הוטלה המדינה לסחרור של שנתיים ויותר. מטרת החרם נגד נתניהו לא הסתכמה כמובן רק בחיסול הפוליטי שלו. מטרתה העיקרית הייתה למשוח את תומכיו בצבעים שחורים משחור. אחרי ככלות הכל, רק חסרי מוסר ו/או חסרי תרבות ו/או חסרי בינה ו/או פורעי חוק כמוהם מסוגלים לתמוך במושחת שכזה. הצגה זו נועדה לא רק לשכנע את ה"רכים" מבין תומכי הליכוד להסיר את תמיכתם במפלגה, אלא את כל מי שלא גיבש את דעתו. אתה רוצה להיות מקובל בחברה התל אביבית היפה שלנו? אז בבקשה, אל תימנה עליהם. אתה רוצה להיחשב בעינינו כבן-תרבות? אל תגיד לנו שאתה אחד מהם. אתה רוצה להמשיך לעבוד בחברת הסטארט-אפ שהקמנו? אומנם אין אנו מחליטים בשבילך, אבל אנו מאוד מאוד מקווים שאינך אחד מ"אלה". הרי יש גבול, לא? מנגנון החרם משמש את השמאל מאז שהוא קיים. בכל התחומים. וכך הימין בכללותו ממודר, עד כמה שמתאפשר הדבר, ממוסדות התרבות, הקולנוע, התקשורת, מערכת המשפט, ומדעי החברה והרוח באקדמיה. לדידם של השולטים בממסדים אלה, אין בכך כל רע, שכן מי שתומך בימין הנורא ממילא אינו ראוי לשמש לא כפרקליט, לא כיוצר קולנוע, לא כמרצה להיסטוריה, לא כעיתונאי ולא כפרופסור לספרות. מדוע על העם להיות חשוף לרעיונותיהם הרגרסיביים וההרסניים, וחס וחלילה להיות מושפע מהם? אבל מסתבר שקשה לחנך את העם הזה. וכך, לפני שבוע הופתעו המחרימים לגלות, שלמרות הכוח שבידיהם ושליטתם במיקרופונים, המוחרמים הם הרוב בעם. בעוד הם, המחרימים, החיים בתוך בועת היהירות והמוסר הנעלה בעיני עצמם, הם בסך-הכל מיעוט. עם קשה-עורף היהודים, מה לעשות.