באריכות רבה, בסגנונו המבריק והרהוט, ז'בוטיסקי מסביר את ההיסטוריה של השביתה ברבע הראשון והשני של המאה ה-19 כאשר מצבו הכלכלי של השכיר היה בשפל נוראי ובחרפת רעב, תוך שהוא נוצל בצורה מחפירה על-ידי המדינה והחוק. אז השביתות היו לא רק צודקות אלא הכרחיות.
בימים אלה הפרת שביתה היה פשע מכוער, קובע ז'בוטינסקי. עם הזמן המצב של השכירים השתנה. המסקנה של ז'בוטינסקי היא שבדרך כלל אין הצדקה לשביתות כיום והוא מציע את מוסד הבוררות. "לפי הסכם זה אסור יהיה במקום שיימצא מיעוט כזה להכריז שביתה בכלל עד שיוזמן נותן-העבודה לבוררות". אבל אנו מדברים על שביתה מסוג אחר. שביתה פוליטית מובהקת.
שביתה פוליטית
מעניין מה הייתה דעתו של הליברל וההמוניסט זאב ז'בוטינסקי על שביתה בשל פגיעה חמורה בערכי הצדק והדמוקרטיה. קשה לדעת, שכן מדובר בשביתה שאינה מעוגנת בחוק. להערכתי הוא ללא ספק היה מתייצב לצד שוחרי הדמקרטיה והצדק החברתי. בהיסטוריה של האומות אנשים עלו על בריקאדות בשל פגיעה קשה ברקמת חייהם לא רק הפיזיים אלא הערכיים, חרף החוקים. זה היה בחזקת מרד ולא הפיכה וככה הופלו ממשלות אשר בין היתר שינו חוקים.
במכון הישראלי לדמוקרטיה אין תחום שנוגע לדמוקרטיה שהוא לא עוסק בו, לרבות סוגיית השביתות. באחת המסות שהמכון הקדיש לנושא זה הוא מסכם אותה ככה: "זכות השביתה עצמה נגזרת משאלה דמוקרטית בסיסית: מה חשוב יותר, חרות או שוויון? אם ידה של החרות על העליונה, זכות הקניין וחופש החוזים של המעביד אמורים לגבור. אם ידו של השוויון על העליונה, עולה שאלה נוספת - האם די בשוויון זכויות פורמלי, למשל שכל בני האדם חופשיים לחתום על חוזה כראות עיניהם, או שעל המדינה לדאוג לתקן מצבים של חוסר שוויון מהותי, כמו שמבקשים המצדדים בזכות השביתה".
עד כאן המכון הישראלי לדמוקרטיה שהגורם הפוליטי הוא בגבול יחסי העבודה, אף שחרותו של האדם נכללת בו. אבל אני מתייחס לשביתה או שביתות שעוסקות בחרותו של האדם-נטו, במלוא משמעותו של מונח זה.
אילו הוכרזה שביתה בשל המגמה להגביל את חרותנו כבני אדם חופשיים או עקרון השוויון, בין אם תוך נקיטת צעדים מנהליים ואופרטיביים ובין באמצעות חקיקת חוקים, הייתי מצטרף אליה ללא היסוס. הואיל ומה שקרוי "שביתה פוליטית" אינה מעוגנת בחוק,ניתן להניח שהסוגיה תעבור אל הערכאות המשפטיות בדרג כזה או אחר. אבל בכנפיה היא תישא סוגיה ציבורית בכול הקשור בערכים של בני אדם, לא רק החומריים אלא גם מוסריים וערכיים. זה לעצמו שווה את הצעד הזה.
מסופר כי סוקרטס, ההוגה הגדול של הפילוסופיה המערבית, נהג להסתובב בשבילי ה"אָגוֹרָה" - שוק של אתונה כיום, אך פעם, לפני יותר מאלפיים שנה, שווקו בו לא מצרכים אלא ערכים, בהיותו הלב הציבורי. סוקרטס נהג לשאול אנשים לשלומם, לפרנסה שלהם ולתנאי החיים. בדו שיח אחד על השאלה של סוקרטס מה מצבו, השיב האזרח היווני "תודה תודה, עשיתי לביתי די טוב". ואז שאל אותו סוקרטס - "ומה עשית לנשמתך"? אנו נוכל להשיב על כך: "עשינו יום כיפורים קטן ביום של חול". הדמוקרטיה זקוקה ללוחמים על נפשה ונפשם. הגיעה שעתה של מלחמה זאת. ולסיום העיקר שנית. אלה שחרדים לחופש צריכים לשלם בעבורו כמו בעד לחם.
