מכל בחינה של אסתטיקה מילולית, או אדריכלות פוליטית בכינון ממשלה התבונה והשלמות על צידו של בנימין נתניהו, שממנה את אבי מעוז להיות הפוליטרוק של מערכת החינוך. מעוז הוא קומיסר הראוי לממשלה דיקטטורית, דגם אנדריי ז'דנוב. מה, בעצם, רצינו? ראש ממשלה אשר הורס את בית המשפט העליון בפסקת התגברות המבוססת על 61 קולות; שמעביר את בחירת השופטים לידי ממשלה שהיא אלופת העבריינים הפליליים והנאשמים - בעצם הם מהדורה חדשה וגרועה יותר של פרשת (רוני) בראון-חברון. ומה עוד רצינו? שאדם אשר מוציא את המנהל האזרחי בשטחים מידי משרד הביטחון ומסבך את ישראל מול ארצות הברית ובית הדין הבינלאומי בהאג; ושנאשם בשוחד ובמרמה ובהפרת אמונים, ובריוניו מכים מפגינים ברחוב ומאיימים על בנה של התובעת - דווקא הוא ימנה את יוהאן הנריך פסטלוצי לשר החינוך? או במונחים ישראלים - שרי חינוך ימניים הגונים כמו זבולון המר ונפתלי בנט וד"ר יפעת שאשא-ביטון? לא, מי שחותר לסגור את ערוץ-11 כי אין לו עניין בשידור ציבורי אינו צריך לנהוג אחרת. האפשר כי הכל מצחין ואחד טהור? לא מתאים. אם מצחין - אז הכל מצחין. הרי לא לשווא "הלך הזרזיר אצל העורב כי הוא מינו", כי הוא ומעוז ראויים זה לזה, הם שיקוף של חוק הכלים השלובים. לך איתו, ביבי. המשך איתו, ביבי. רבים ממצביעיך העמידו פנים כי אינם מבינים ויודעים מי אתה באמת; שלא אכפת להם מה יקרה לנו בבית הדין הבינלאומי בהאג ובבית המשפט העליון בירושלים. אך הם יבינו בסופו של דבר כי המינוי של מעוז הוא נקודה ארכימדית, תפנית, גפרור קטן אשר יצית אש גדולה. לך איתו והתמד עימו, וכאשר ייפול - נפול תיפול עימו.