|
|
שר למרות ההרשעה [צילום: יונתן זינדל, פלאש 90]
|
|
מי שהיה בשעתו מנהל מחלקת המחשבים בגלובס, עמי לבקוביץ, התבטא פעם בצורה מבריקה בתשובה לתלונות על תקלות: "שוכחים את הרכיב שבין הכסא למקלדת". בפרפראזה על דבריו, המדברים על מהלכי החקיקה של ה ממשלה שבדרך שוכחים את הרכיב שבין ההצבעה לבין החוק: בית המשפט העליון. הרי ברור לחלוטין שיוגשו עתירות נגד כמה מן הצעדים המרכזיים שמתכננת הקואליציה החדשה, ולאחר מכן יש כמה תרחישים אפשריים.
תיקון חוק יסוד הממשלה, באופן שיאפשר ל אריה דרעי לכהן כשר למרות הרשעתו אשתקד בעבירות מס, הוא מהלך אחד. מהלך שני הוא תיקון פקודת המשטרה כדי שאיתמר בן-גביר יוכל לתת לה הוראות מבצעיות. מהלך אפשרי שלישי הוא פסקת התגברות, שתאפשר לרוב של 61 חברי כנסת לאשרר מחדש חוקים ולבטל פסקי דין של בית המשפט העליון. מדובר במהלכים קיצוניים, פרסונליים וחסרי תקדים, המתוכננים להתבצע במהירות רבה – בהחלט עילה לכל הפחות לבדיקה שיפוטית. וזה עוד לפני האפשרות של הגשת עתירות על פרטים רבים בהסכמים הקואליציוניים, בהם ניגע בהמשך.
כאשר מוגשת עתירה לבג"ץ, יכול שופט תורן להוציא צו ביניים המקפיא את המצב הקיים עד להחלטה אחרת – שזה או פסק הדין הסופי או ביטול הצו. מה יקרה אם זה מה שיעשה בג"ץ בעתירות נגד הצעדים הללו או חלקם? ברור שאין לבית המשפט סמכות למנוע את הקמת הממשלה או לדחות אותה. חס וחלילה אם הייתה לו סמכות כזאת. אבל אם יהיו צווי ביניים כאלה, יצטרכו בנימין נתניהו ושותפיו להקים את הממשלה תוך דחיית אותם מהלכים, כי כל צעד אחר משמעותו שהמנדט חוזר לידי הנשיא יצחק הרצוג ובפועל הולכים לבחירות.
לטעמי, זה מה שצריך בג"ץ לעשות: לבלום, לפחות חלקית וזמנית, את ריצת האמוק של הקואליציה החדשה להרס הדמוקרטיה. הפעם לא יהיה מנוס מהתמודדות עם שאלת התיקון החוקתי הבלתי-חוקתי: שינויים בחוקי יסוד החותרים תחת יסודות השיטה הדמוקרטית, אשר דינם להיפסל.
|
2.
|
דרעי, בן-גביר, פסקת ההתגברות
|
|
|
|
התערבות לפי היקף הסמכויות [צילום: אוליביה פיטוסי, פלאש 90]
|
|
כעת בואו ונדבר על המהלכים הללו לגופם. הפשוט ביותר הוא עניין דרעי: להוסיף את המילה "בפועל" לסעיף בחוק יסוד ה ממשלה הקובע, כי מי שהורשע בעבירה שיש עימה קלון ונדון למאסר, לא יוכל לכהן כשר עד תום שבע שנים מההרשעה או מתום ריצוי העונש. הסעיף הזה נחקק במקורו לאחר הרשעתו הקודמת של דרעי. הוא אינו אומר האם הכוונה למאסר כלשהו (ודרעי נדון כעת למאסר על תנאי) או רק למאסר בפועל (כמו בפעם הקודמת).
נכון שהיועצת המשפטית גלי מיארה סבורה שהכוונה גם למאסר על תנאי, ונכון שדרעי אינו הולך בדרך המלך הקבועה בחוק (לפנות ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית, יצחק עמית), אך הדעת סובלת פרשנות לפיה הכוונה רק למאסר בפועל. מאות אלפי מצביעי ש"ס ידעו על קופת השרצים של דרעי ובחרו בכל זאת במפלגה בראשותו. זה לא שיקול מכריע, אבל בהצטרף לפרשנות האפשרית של החוק – זהו תיקון שניתן ואולי אף ראוי לאשרר בבג"ץ.
עניין בן-גביר הרבה יותר מסובך. נכון שהמשטרה כפופה לדרג המדיני; אוי לנו אם היה אחרת. נכון שהשר נושא באחריות; אוי לנו אם היה אחרת. במקביל, אוי לנו אם הדרג הפוליטי – ולא משנה מאיזה צד של המפה – יוכל להתערב בשיקולים מבצעיים. השר יכול וחייב לקבוע מדיניות; אסור לו להחליט כיצד היא תבוצע, בוודאי לא אם הנחיותיו מנוגדות לחוק. התערבות בג"ץ כאן תצטרך להיקבע לפי פרטי הסמכויות שיימסרו לבן-גביר.
לבסוף: פסקת ההתגברות. כאן אין שום מקום לפשרה. מצב בו מצד אחד נדרש בג"ץ לרוב של 12 מתוך 15 שופטיו לבטל חוק, ומצד שני רוב קואליציוני זעום של 61 חברי כנסת יכול לבטל את פסיקתו – זהו מצב של הרס הדמוקרטיה. אין דמוקרטיה בה פוליטיקאים מבטלים פסקי דין, ודאי לא ברוב מינימלי (ושימו לב: מדובר כעת על התערבות בפסיקה בכלל, ולא רק בשל ביטול חוקים). כנ"ל לגבי ביטול עילת הסבירות: אין דמוקרטיה בה הדרג הפוליטי קובע לבית המשפט מהם השיקולים שמותר ואסור לו לשקול בעת פסיקת הדין.
|
3.
|
הפרת אמונים וגזל הציבור?
|
|
|
|
ערימה של משרדונים מיותרים [צילום: משה שי, פלאש 90]
|
|
הדרך בה מורכבת ה ממשלה החדשה שוברת את כל שיאי האבסורד והגיחוך, ואולי מתקרבת למתחם הפלילי. רשימה חלקית: פירוק משרד החינוך וחלוקת סמכויותיו בין ארבעה שרים, מינוי שר אחד למשרדי הפנים והבריאות הגדולים ורבי הסמכויות, מינוי המוני שרים למשרדונים קטנים וחסרי משמעות, העברת סמכויות בין משרדים קיימים, הקמת משרדים חדשים, שינוי שמות של משרדים, שני שרים במשרד אחד, נטילת סמכויות מידי שר הביטחון והעברתן לשר במשרד הביטחון, רוטציות בשורה של משרדים, הקמת ממשלה מנופחת ותוספת של עשרות משרות.
היכן מהלכים כאלו חוצים את הגבול שבין פוליטיקה מעצבנת, מלוכלכת אך לגיטימית לבין מעשה פלילי של הפרת אמונים ושל גזילת כספי הציבור? נניח שמפלגה הייתה דורשת ומקבלת משרד ממשלתי עבור רעייתו של העומד בראשה; ברור שזה היה פלילי, כי זהו שיקול זר לחלוטין. אם מפלגה מבקשת ומקבלת משרד בעל משמעות וצורך, ברור שזה תקין. אבל מה עם מצב הביניים? מה עם המקרים בהם משרדי ממשלה מפורקים ומחוברים ומוקמים ומשתנים רק כדי לרצות פוליטיקאים ומפלגות? מה עם המקרים בהם הציבור ישלם הון תועפות על משרות מיותרות המהוות אתנן פוליטי?
אין לי תשובה ברורה לזה. אני ממש לא רוצה שחיינו בכלל והפוליטיים בפרט יתנהלו במישור הפלילי. לדמוקרטיה יש מחיר, והוא לבטח נמוך בהרבה בכל המובנים מאשר מחיר הרודנות. אין זה אומר שלפוליטיקאים מותר לעשות הכל; ניגוד עניינים מובהק בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס הפרטי הוא-הוא היוצר את עבירת הפרת האמונים (מה שמסביר למה הפוליטיקאים כל כך שונאים אותה). הממשלה שבדרך בהחלט מאתגרת את הקו המבדיל בין פוליטיקה לבין עבריינות.
|
|
|
"דנים אותם אם יש עליהם דין"
|
|
ברור שהחוק לא ממש מעניין את המפלגות העומדות לאחוז בהגה המדינה. ראש ה ממשלה יהיה אדם המואשם בעבירות שחיתות, המשנה שלו יהיה עבריין שהורשע פעמיים, השר לביטחון לאומי נושא קופת שרצים משמעותית, המפלגות החרדיות רואות בבתי המשפט "ערכאות של גויים", וכל רכיבי הקואליציה עושים יד אחת לרמוס את שלטון החוק ועקרונות היסוד שלו. אבל אולי לפחות ההלכה היהודית מעניינת את מי שמציגים את עצמם כחרדים ודתיים?
נתחיל בשאלת היחסים בין הרשות המבצעת לרשות השופטת – בין המלך לבין הסנהדרין במישור ההלכתי. נכון, אין לנו מלך (המגזר הדתי-לאומי רואה את המדינה כבעלת דין מלך; החרדים ודאי שלא) ואין לנו סנהדרין, אך לבטח מותר וצריך לשאוב השראה מן ההלכה – על אחת כמה וכמה כאשר עסקינן במי שמכריזים שהם חיים על פיה ואף מבקשים להחיל אותה על אחרים.
הרמב"ם אינו אומר כיצד ממנים את חברי בתי הדין בערכאות השונות ובמיוחד בסנהדרין הגדולה, בת 70 החברים, שהייתה בית הדין העליון. אבל מתוך לשונו נראה, כי חברי הסנהדרין ממנים זה את זה; בימינו היו קוראים לזה "חבר מביא חבר". אין ועדה ציבורית, אין נציגים לשלטון החילוני. ועכשיו שימו לב להלכה הבאה: "מלכי בית דוד, אף על-פי שאין מושיבין אותם בסנהדרין, יושבין ודנים הם את העם, ודנים אותם אם יש עליהן דין". זהו "דין המלך": מערכת משפט חילונית הפועלת במקביל למערכת הדתית. אבל המלך עצמו חייב לעמוד לדין בפני הסנהדרין.
להלכה הזאת, המכפיפה את הרשות המבצעת לרשות השופטת, יש חריג: "אבל מלכי ישראל אין דנין ואין דנין אותם, לפי שאין נכנעים לדברי תורה, שמא תבוא מהן תקלה". איזו תקלה? הגמרא מספרת, כי המלך ינאי סירב להתייצב בפני הסנהדרין כאשר עבדו הואשם ברצח, חברי הסנהדרין חששו מפניו ונענשו במיתה בידי שמים. זו התקלה. מזה חוששים. אחרת – המלך כפוף לסנהדרין, שכאמור חבריה בוחרים זה את זה. אז החרדים והחרד"לים, המבקשים לסרס את הביקורת השיפוטית על הממשלה, רוצים שנחשוב שהם דומים לינאי הרשע ולא למלכי בית דוד?
|
|
|
ועדת קבלה חרדית הייתה זורקת אותו מכל המדרגות
|
|
הסוגיה החשובה ביותר מבחינת סיעת יהדות התורה היא אי-גיוס החרדים לצה"ל. משה גפני אף אמר השבוע, שחצי מהעם ילמד תורה וחצי מהעם ישרת בצבא – אמירה אומללה ביותר, הזורעת פילוג שלא היה כמותו מאז הקמת המדינה, אך לבטח משקפת במדויק את השקפת העולם שלו ושל חבריו.
נחזור לרמב"ם: "אין המלך נלחם תחילה אלא מלחמת מצווה. ואיזו היא מלחמת מצווה? זו מלחמת שבעה עממים [כיבוש הארץ בימי יהושע] ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם... מלחמת מצווה אינו צריך ליטול בה רשות מבית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת". מלחמת רשות – כל יתר המלחמות – צריכות אישור של הסנהדרין; עוד מבט על יחסי הכוחות ההלכתיים בין הרשויות.
נגיד שלמדינת ישראל אין דין של מלך. על פיקוח נפש שמעו שם, אצל החרדים והחרד"לים? ולא מדובר באדם אחד שחייו בסכנה, אלא במדינה שלמה המאוימת בידי הטילים של חמאס וחיזבאללה, בידי המרצחים מיהודה ושומרון, בידי תוכנית הגרעין של אירן. הטילים, הפיגועים והאטום אינם מכוונים רק לרמת אביב ולרחביה, אלא גם לבני ברק ולמודיעין עילית. "במלחמת מצווה הכל יוצאין, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה", ממשיך ופוסק הרמב"ם. ואפילו במלחמת רשות, מי שמשתחררים מן החזית מסיבות אישיות שונות, אינם משוחררים כליל, אלא מגויסים למשימות לוגיסטיות בעורף: "מספקין מים ומזון לאחיהם שבצבא ומתקנין את הדרכים".
אבל מה הרמב"ם בכלל הבין. אם הוא היה מגיע היום לוועדת קבלה חרדית/חרד"לית, יש סיכוי טוב שהיו זורקים אותו מכל המדרגות: בן ספרד המתגורר בצפון אפריקה, עובד כרופא במקום ללמוד תורה (ומדבר בחריפות שאין כמותה נגד המתפרנס מתורתו במקום מיגיע כפיו) ומטפל – שומו שמים – בשפחות הגויות של המלך. אז כנראה באמת אין שום משמעות לדבריו.
|
|
|
סיוט שאין דוגמתו [צילום: נתי שוחט, פלאש 90]
|
|
נסיים בנקודה בה פתחנו. סביר מאוד להניח שיוגשו עתירות לבג"ץ נגד מהלכים מרכזיים של ה ממשלה שבדרך, והסיכויים שהעתירות הללו יתקבלו – לפחות בחלקן – גם גבוהים. בג"ץ חייב להבין, ומן הסתם מבין, שהוא המחסום האחרון של הדמוקרטיה המתגוננת מפני הקמים עליה, מפני אלו הרוצים להעניק לפוליטיקאים כוח מוחלט וחסר מעצורים, מפני אלו הסבורים שאין מגבלות חוקיות ומוסריות לכוחו של הרוב, מפני אלו הרומסים את שלטון החוק.
אנו חוזרים לשאלה אותה הצגתי כאן בשבוע שעבר: האם הממשלה הזאת כגוף ושריה כפרטים יצייתו לפסקי הדין? מה יקרה אם בן-גביר יתן פקודות מבצעיות למפכ"ל גם לאחר שבג"ץ יאסור זאת? כיצד ניתן יהיה לאכוף פסקי דין שהממשלה ושריה יפרו? מה יהיה דינו של חוק שבג"ץ יבטל והכנסת תתיימר לאשרר ברוב שעל-פי הפסיקה איננו מספיק?
זהו סיוט שאין דוגמתו. זוהי אנרכיה בה שלטון החוק מתפורר משום שהנבחרים הבכירים ביותר רואים את עצמם כניצבים מעליו. זהו מצב העלול להוביל למרי אזרחי ואולי אף להתנגשויות אלימות. האם הממשלה הזאת ושריה יבלמו ברגע האחרון על-פי התהום? האם חובשי כיפות הרומסים את ההלכה היהודית יצייתו דווקא לפסיקה החילונית? זה לא נראה כך. הלוואי, כמה הלוואי, שאני טועה.
|
|