אני מוצא עצמי חוזר מספר רב של פעמים לספר המרתק אותי, ספר על "שיחות עם סִינִי", שכתבה אורה ערמוני, חברת קיבוץ מלכיה. הייתה לי הזכות לעבוד באותו צוות להוראת הספרות בבית הספר התיכון האזורי בגליל העליון "הר וגיא" בקיבוץ דפנה, בו הייתה אורה ערמוני הדמות המרכזית. אני חוזר לספר, המפגיש אותי מסמכים היסטוריים ודמויות היסטוריות, שחשוב מאוד להקשיב להם היום, הגם שחלפו כבר עשרות שנים. "אינני מוותר להם, אני מחזיר להם את האדמות שלהם... אני לא חושב, שהשטחים שאני מחזיר הם שלי. אני חושב שהציונות הגיעה למיצוי עצמה. היא הצליחה מעל ומעבר. העם היהודי יושב בארצו. הוא לא זקוק לאף שעל נוסף. כשהוא מספח לעצמו שטחים נוספים, זה לא צודק ולא מוסרי". דברים כה נחרצים אמר ארנן עזריהו, שנפטר בקיבוץ "יראון" בהיותו בן 91 ב-26 בנובמבר 2008. לקטע הזה חזרתי בקוראי פעם נוספת את הספר, שכתבה לפני שלש עשרה שנים חברת קיבוץ מלכיה אורה ערמוני - "חבר ואיש סוד - שיחות עם סִינִי". הספר יצא לאור בהוצאת "יד טבנקין" בעריכת דן שביט. ארנון עזריהו זכה לשם סִינִי בשל עיניו המלוכסנות. נולד בשנת 1917 להורים אנשי העלייה הראשונה, שהיו מראשוני המורים בארץ. למד בבית הספר החקלאי כדורי. בהיותו בן עשרים היה כבר מזכיר קיבוץ גינוסר. ביולי 1942 אחרי שנה ביחידת הריגול המיוחדת של משה דיין גויס לפלמ"ח. היה קצין ההסברה של הפלמ"ח. כשהתמנה גלילי למפקד ההגנה ב-1946 התמנה לשלישו. בקרבות המרים בחזית הדרום ב-1948 נקלע עזריהו לוויכוח מר עם המשורר אבא קובנר, איש קיבוץ עין החורש. באותה שנה מגיע כרוז לידי עזריהו, שלישו של יגאל אלון בחזית הדרום, שהפיץ אבא קובנר, קצין התרבות של חטיבת "גבעתי" בפיקודו של שמעון אבידן. הכותרת של הכרוז הייתה - "מָוֶת לָעֲרָבִים הַפּוֹלְשִׁים". הכרוז, שהיה כתוב בשפה מאוד נמלצת ומתלהמת, קרא להשמדת האויב המצרי. עזריהו שכנע את יגאל אלון להחרים מייד את הכרוזים "כי לא עלה על דעתי שאפשר לפגוע בערבי משום שהוא ערבי" טען עזריהו. מצערת העובדה, שדווקא שמעון אבידן, איש "השומר הצעיר" חבר קיבוץ עין השופט ומפקד "גבעתי", תמך בעמדתו של המשורר אבא קובנר. עזריהו, שהיה במרוצת השנים עוזרם של ישראל גלילי, יגאל אלון ויצחק רבין, קובע בספרו הנחה, שיש להצטער כי לא התנחלה עדיין בלבבות - "שנאת הערבים כלפינו התעצמה מפני שלקחנו מהם את אדמתם ובתיהם, וגם מי שרכושו לא נלקח ממנו, הפך אזרח סוג ב' בארץ ואסור היה להופכם לאזרחים סוג ב'". עזריהו, שהיה בצמתים חשובים של הכרעות פוליטיות ליד מנהיגים כמו בן-גוריון גלילי ורבין, ידע לשמור תמיד על חרות המחשבה והנון קונפורמיזים. תמיד עשה זאת בהדר ממלכתי ובאיפוק רב. כשכל הארץ הייתה שטופה בגל של פטריוטיזם בקידוש המלחמה על חופש השיט בתעלת סואץ, היה זה עזריהו שבכתב העט של הקיבוץ המאוחד "מבפנים" העלה הרהורים וספקות לגבי הכנות למלחמה בתעלת סואץ. אינני מתיימר להעלות כאן כתבת ביקורת והערכה על ספרה המרתק של אורה ערמוני. אני רק מבקש למעשה לתת ביטוי לפרץ רגשות אישי שלי, שחזר ופרץ למקרא הערכותיו של עזריהו על התרחשויות בימינו. אדם שמצד אחד מתפעם בצדק מהישגי הציונות, שהיו בשבילו מעל ומעבר למה שחלמו מניחי היסודות, ומצד שני משמיע ביקורת של אוהב, הכואב את מחדלי היחס שלנו לבן המיעוט הערבי החי בתוכנו ונותנים ביטוי ליוהרה כוחנית צבאית ככלי עבודה התובע מחיר דמים יקר. מול מדיניות ישראלית, שלא פעם עלתה על שרטון כתוצאה מתפיסות כוחניות, אני נרגש לקרוא את השגותיו של אדם, שמילא תפקידים בצמתים מכריעים כמו נציג ישראל בוועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית. בראיון לעיתונאי ארנון לפיד ב"על הצפון" (6.8.2008), אמר עזריהו שהוא תמיד היה מודע לעובדה, כשיהודים הגיעו לארץ בזמן השלטון העותומני היא לא הייתה ריקה. היו בה גם ערבים. הם רצו זכויות כמו שיש לכל אחיהם באזור, ובגללנו זכויות לגיטימיות נמנעו מהם. עזריהו מדגיש את צדקת המפעל הציוני, וזאת מבלי לבטל את זכויות הערבים בארץ. בשיממון של שיח פוליטי הרווי פופוליזם ושנאה לאחר, מצאתי קרן אור בספר של אורה ערמוני, שמפגישה את הקורא עם דמות מופלאה. אני מקווה כי קולה יהיה המצפן של החברה הישראלי. תוך כדי קריאת הספר מתוודע הקורא לאפשרות, שחיינו בארץ הזו היו יכולים להיות אחרת, אם קולות כמו של ארנן עזריהו היו מנווטים את חיינו בארץ ישראל, ולא היינו מתפתים להיות שבויים בעבודת אלילים של כוחנות וכיבוש. לשוחרי ספרות אני ממליץ לרכוש את ספרה של אורה ערמוני: "חָבֵר וְאִיש סוֹד - שִׁיחוֹת עִם סִינִי" בהוצאת יד טבנקין והקיבוץ המאוחד. במיוחד בחלוף השנים אני מייחל שערכיו של ארנן עזריה יהוו את מצפונה של החברה הישראלית וגישתו המדינית תהיה המצפן שלנו בתהליכים המדיניים והצבאיים המצפים לנו. היום דרוש לו קולו של סיני כקול מְנַוֵּט את חיינו במדינה היקרה והאהובה לנו, מדינת ישראל.