האיש מתייגע, נחפז מתגעגע, עף, ממהר טפשון שכמותו, רץ כעיוור וכשהוא מתעורר ומבין, כבר מאוחר מדי. כשהתנכלו ללהט"בים הרופאים, המורים, השוטרים והרבנים לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי להט"ב.
ואז הם אסרו את הנשים הפמיניסטיות והדעתניות, אך לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי אישה פמיניסטית. וכשגרשו את הערבים מהמרחב הציבורי, מבתי החולים והמלונות לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי ערבי. וכשאסרו על עולים מרוסיה להתחתן כי הוחלט שכולם פסולי חיתון וספק יהודים לא מחיתי, כי אני לא רוסי. וכשאסרו את הוראת תורת האבולוציה בבתי הספר לא מחיתי, כי נעים יותר להיוולד בצלם אלוהים מזרע קופים.
וכשאילצו נשים, להט"בים, שחורים, גויים ונשים לשבת מאחור באוטובוס לא מחיתי כי יש לי רכב פרטי. וכשאיפשרו את ההסתות הגזעניות של הכהניסטים רק יצאתי להפגין על הגשרים ואף חתמתי על עצומה. ובסוף כשביטלו את רשת החינוך החילונית, התיאטרונים והטלוויזיה לא נותר אף אחד שירים את קולו.
והנה אנו חיים בתאוקרטיה עם חוקי ההלכה, עם בנימין נתניהו שמומלך כקיסר ובנו יורש העצר העושה "קפד ראשו" לכל. והנה ישראל מוחרמת בעולם הנאור, ההייטקיסטים עברו לעמק הסיליקון, ובעלי אזרחות כפולה נופשים בפורטוגל. והנה אני שוכב על הדרגש במחנה הריכוז שבו אסרו את כל מתנגדי המשטר ומי שפירסם דברי "תועבה" חילוניים.
ומצטער שלא הרמתי את קולי, לא לקחתי את גורלי בידיי, לא שעיתי לקולות לאיחוד המתונים, אך זה מאוחר מדי. כבר מאוחר מדי, עבר הזמן ואין להשיב את מה שאין, כבר מאוחר מדי. נומה נא וישן, הכל נגמר כבר מאוחר.
(בעקבות מרטין נימלר, נתן אלתרמן ומסמכי החרמות של אבי מעוז, בצלאל סמוטריץ', החרדים ואיתמר בן-גביר)