לפני מספר שבועות פירסמתי את המאמר "נקודת מבט ימנית-חילונית על המצב" המתריע מפני מספר צעדים שהממשלה החדשה תנקוט בסבירות גבוהה. אני עדיין מודאג. מספר השרים המנופח (כרגיל בישראל, למרבה הצער) ומינוי העבריין הסדרתי אריה דרעי לשר אלו עוד שתי נקודות שראויות לכל גינוי. עם זאת, צריך גם לדעת לפרגן לפעמים.
טוב להתחיל מביטול מיסים - הצעד הראשון של שר האוצר הנכנס: ביטול מיסי הקנייה על כלים חד-פעמיים ועל משקאות ממותקים. האם זו הייתה צריכה להיות ההחלטה הראשונה? האם זהו הנושא החשוב ביותר על סדר היום? סביר להניח שלא. עם זאת, אין לי ספק שמדובר בהחלטה נכונה; יש לקוות שהחלטות נוספות ברוח זו יבואו בהמשך. סך נטל המס בישראל גבוה מדי, כך שביטול מיסים הוא רעיון בריא. המיסים הנמצאים עכשיו בהליכי ביטול הוטלו בנסיבות חריגות של בור ענק בתקציב המדינה ואבטלה גבוהה עקב ניהול כושל של מגיפת הקורונה בידי ממשלת נתניהו הקודמת.
ראוי לקחת זאת בחשבון בעת הטלת ביקורת על שר האוצר היוצא שיצר אותם: תחת אילוצים פוליטיים, הוא נקט צעד שהיה במידה רבה הרע במיעוטו. עם זאת, מדובר בשני מיסים פטרנליסטיים המנסים לחנך את הציבור להרגלי צריכה מסוימים, טובים יותר עבורו לכאורה. פטרנליזם, יש להזכיר, הוא פגיעה בכבודם של אזרחים בוגרים. וכן, מס הקנייה על אלכוהול ראוי שיבוטל ומס הקנייה על מוצרי טבק לעישון ראוי שיירד בעשרות אחוזים באותה נשימה ומאותה סיבה: אין זה מתפקידה של המדינה להגן על אדם בוגר מפני עצמו, אלא רק להתריע בפניו; מס מיוחד הופך ללגיטימי רק כאשר ישנו נזק ישיר לצד שלישי, כמו במקרה של דלק ומוצרי טבק לעישון היוצרים זיהום אוויר מטבע השימוש הנורמלי במוצר, ורק בגבולות העלות של אותו נזק; מיסי הקנייה על מוצרי טבק לעישון ועל דלק לתעבורה בישראל גבוהים בעשרות אחוזים יחסית לכך.
ברור לכל בר-דעת שמשקאות ממותקים אינם טובים לבריאות; ברור לכל בר-דעת גם ששימוש בכלי פלסטיק חד-פעמיים עבור מאכלים או משקאות חמים אינו טוב לבריאות. תווית אזהרה קטנה על כל אריזה ובכל פרסום היא אמצעי סביר לוודא שכל צרכן, אף אם הינו חסר השכלה, יהיה מודע לכך. מי שדואג לאיכות הסביבה, עדיף שיוודא הטלת קנסות כבדים על משליכי אשפה בחיק הטבע ולא ינסה להשית את עלות הנזקים על כלל ציבור הצרכנים.
חופש ההתקשרות כחירות בסיסית
לאחרונה עלתה לדיון ציבורי, עקב הכללת הנושא בהסכמים הקואליציוניים, שאלת זכותם של עסקים לסרב לשרת לקוחות מסוימים על בסיס היות השירות נוגד את אמונתם הדתית. האם זה ראוי? בהחלט! יותר מכך: מבחינה עקרונית, אין כל סיבה להגביל את העניין לאמונה דתית בלבד. אם אדם מסוים אינו מעוניין לבצע עבודה כלשהי או להתקשר עסקית עם אדם כלשהו מכל סיבה שהיא, אין זה מעניינה של המדינה. כאשר מדובר בסירוב לפרויקט מסוים שהוא בלתי נעים עבור בעל העסק או אף מנוגד לעקרונותיו, על אחת כמה וכמה!
בחיי היומיום, חופש ההתקשרות הוא בגדר המובן מאליו עבורנו: כולנו בוחרים באופן חופשי חברים ובני זוג, למשל. איש לא מעלה על הדעת (יש לקוות) לדרוש מאיתנו הסברים למדינה למה אנו בוחרים באדם מסוים ולא אחר למטרות אלה. יש מי שיטען להבדל בין האישי לעסקי, אך ניתן למצוא דוגמאות גם מעולם העסקים: כאשר מי מאיתנו בוחר להקים עסק עם שותפים, מובן מאליו שזכותו לבחור את שותפיו לפי שיקול דעתו החופשי ולא להידרש להסברים כלשהם.
גם אדם המחפש עבודה כשכיר יכול לבחור עבור מי לעבוד ולקוח יכול לבחור ממי לקבל שירות; איש לא יעז לדרוש מהם הסבר לבחירתם, וטוב שכך. כן, שיקול דעת חופשי של אנשים מסוימים עשוי לכלול גזע, דת, מין, נטייה מינית וכיוצא באלה. מדוע, אם כך, שונה הדבר כאשר מדובר בבחירת לקוחות או עובדים? צריך לזכור שעסק המוותר על עובד או על לקוח מסיבה שאינה עניינית פוגע קודם כל בעצמו; מי שיבחר לפסול עובדים ולקוחות על בסיס מספר גבוה של קריטריונים חסרי הגיון עסקי, סביר להניח שיפסיד בתחרות מול עסקים אחרים וייתכן אף שיפשוט רגל בסופו של דבר. זבש"ו.
איסור אפליה הוא חשוב מאוד בהקשר הצר של יחסי מדינה-אזרח: מוסדות המדינה ומי שזכו במכרז מטעם המדינה חייבים לשרת כל אזרח. נקודה. אפשר וסביר, אך לא מובן מאליו, לדרוש זאת גם מעסקים פרטיים בתחום חיוני (חנויות מזון, ביגוד והנעלה, בתי מרקחת), בטח אם הינם מונופול מקומי. אפשר אף לדרוש זאת מכל חברה בע"מ באשר היא מתוך הבנה שהגנת הבע"מ אינה טבעית וניתן להציב לה תנאים. עוסקים עצמאים בתחומים שאינם חיוניים, לעומת זאת, צריכים להיות חופשיים מכך.
