בעת הגעתם לארץ המיוחלת - והמיוחדת - הייתה אמי בחודש התשיעי להריונה, ולאבי הייתה משאלת לב אחת: שתיוולד לו בת, כי לא היה מספיק כסף לחגוג ברית מילה. כשבועיים מעלייתם ארצה התגשמה משאלתו ונולדתי. השם שנבחר לי הוא דבורה, על שם דבורה הנביאה, השופטת, המנהיגה, מה שחידד להוריי, עולים חדשים, את הזהות היהודית בארץ האבות. גדלתי בבית יהודי מסורתי: שולחן שבת, חגי ישראל, תפילות בבית הכנסת "דקר" בשדרות. איתי גדלו גם חמשת אחיי המדהימים, שחלקם נמצאים כאן: שונטל, שהיא אחות במקצועה; שלומי, מהנדס בניין; איציק, רואה חשבון ומשפטן; אליאב, ששירת כקצין מצטיין בצנחנים וכיום עורך דין; ואחותי הקטנה, עורכת דין ומשמשת כמנהלת מיוחדת מטעם הכנ"ר. זה היה בית שהתפקידים בו היו מאוד ברורים ותרבותיים: אימא שרה אחראית על גידול הילדים, משק הבית, ואילו אבא מסעוד מופקד על הפרנסה והחינוך. גדלתי בבית רחב ידיים ונקי, ארוחה חמה, בגדים מגוהצים. אבי מסעוד השתלב במהרה בעסקים, ולימים הקים חברת בנייה מצליחה. לשמחתי, ותודה לאל, חיי היו נטולי דאגות כלכליות. כילדה הערצתי את חוכמתו ופועלו של אבי, ובעיקר נשאתי את עיניי לצד הגברי בבית. שנאתי ללבוש שמלות, אהבתי להתרוצץ עם מכנסיים קצרים יחפה ולרכוב על אופניים, כשברקע היה אפשר לשמוע את אמי ממלמלת: "מספיק, תתנהגי כמו ילדה". ידעתי שאני ילדה גם בלי שמלה ומספיק טובה באותה מידה לעשות תפקידים כמו אבי.

כילדה אהבתי מאוד לקרוא. שני ספרים השאירו את חותמם עליי: "שרה גיבורת ניל"י" ו"הבכור לבית אב"י". כשחלק מחברותיי היו עסוקות בלימוד בישול, סריגה ותפירה ובלסייע בעבודות הבית, העדפתי לצפות בטלוויזיה, כשאני בוהה שעות בגולדה מאיר ז"ל, ראש הממשלה, ולימים גם במנחם בגין ז"ל. נכבשתי בשילוב של הפשטות והמנהיגות שלו. למדתי בבית הספר היסודי "שקמים", לאחר מכן בתיכון הממלכתי על שם גוטרווריט במגמת סיעוד מסמ"ת. עם תום לימודיי שירתי כאחות חיילת בבית חולים ברזילי באשקלון. אהבתי מאוד את עבודתי ואת השליחות. אהבתי לסעוד ולשבת עם המטופלים, לאחוז בידיהם ולשמוע כל מה שעל ליבם. יצאתי מהמפגשים האלה מחוזקת ועם תובנות לחיים. את החבר ואהבת חיי, חיים ביטון - לא חבר הכנסת - הכרתי כבר בכיתה ט', כשאני חילונית מסורתית, חניכה בתנועת הנוער העובד והלומד, והוא בכיתה י"ב, חניך תנועת בני עקיבא, בוגר בית הספר התיכון הדתי בשדרות. אומרים שהכול משמיים, והוא ההוכחה לכך - המשענת, החבר והמפרגן מאין כמוהו. זו אהבה וחברות גדולה, שממנה זכינו להקים בית בישראל. חיינו התנהלו על מי מנוחות - אני אחות בבית חולים, משרה קבועה; הוא חייל צבא קבע, וחרף גילנו הצעיר, אף הייתה לנו דירה משלנו. אולם איש לא הכין אותנו לבאות: בשנת 1986 נולדה בתנו הבכורה, מור. ילדה יפהפייה - בלונדינית, ירוקת עיניים. מה שלא ידענו - סליחה. מור, את תמיד מצליחה לעשות לי את זה - מה שלא ידענו אז זה שמור לעולם לא תראה את פנינו, לא תראה את הסובבים אותנו, כי מור נולדה עיוורת. זוג צעיר שביום בהיר אחד מקבל תפנית משמעותית בחייו. בתחילה לא ידענו מה לעשות, כיצד לפעול, איך נגרום לה להיות מאושרת? אולם לא ויתרנו לעצמנו, למרות שמצאתי את עצמי נלחמת בתפיסות עולם מיושנות, נאבקתי בביורוקרטיה שמאלצת אותי לחנך את בתי במסגרת לילדים מיוחדים. אני זוכרת היטב את היום הראשון שנשלחנו לכיתה א'. נשלחנו לכיתה מיוחדת בבאר שבע. באותה כיתה היו ילדים מקסימים, מיוחדים, עם מגבלות שכליות, מוטוריות, בגילים שונים. ואני לתומי שאלתי את המנהלת: למה היא צריכה ללמוד כאן? היא בסך-הכל לא רואה. תגובתה מדממת בליבי עד היום: את לא רואה, היא עיוורת. באותו רגע אספתי את מור על ידיי, התבוננתי במנהלת ואמרתי לה: העיוורת היחידה שאני רואה פה זאת את. לימים מור שולבה בכיתה א' בבית ספר "שקמים", כשהיא קוראת וכותבת ברייל, עם מעטפת חברתית. כעבור שלוש שנים נולדה בתנו זיו, מדהימה לא פחות, מדהימה לא פחות, שאף היא אובחנה כעיוורת. הייתה תחושת הקלה, פסיכולוגית, שקל יותר לגדל אותה. עם ההתמודדות וההתחשלות בחיי מצאתי את עצמי נודדת בין מקומות עבודה מתוך רצון לסייע ולהשפיע. עזבתי את עבודתי בבית החולים, מכרתי מים מינרליים כי חשבתי שזה בריא, מכרתי טלפונים כי איך יכול להיות שאי-אפשר שבני האנוש לא יהיו בקשר. לימים מנכ"לתי חברת כוח אדם עם 500 עובדים. שמחתי להתעורר כל בוקר ולדעת שעוד השמה הביאה עימה פרנסה לאדם ולמשפחה.

באותה תקופה, אחותי שונטל המדהימה, שיושבת כאן איתנו - שהיא לא רק אחות אלא גם חברה ואשת סוד - עברה משבר נישואים וקיבלה החלטה להתגרש. ליוויתי אותה לבית הדין, ובתום הדיון הוחלט שהיא תשלם 20,000 שקל לבעלה כדי שהוא ייתן לה גט ולא יעגן אותה. אני יצאתי מדעתי מהמחשבה ומההחלטה הזו. פניתי לדיין ואמרתי לו: "זה נשמע לך נורמלי שבשביל חופש היא צריכה לשלם?" זכיתי לצעקה: "צאי מפה, את לא עורכת דין!" זה הספיק לי להבין מה היעד הבא. באותו הרגע הבטתי בעיניו וסיננתי: תזכור את הפנים האלה, אני אחזור עוד חמש שנים. כעורכת דין בשנה השנייה ללימודיי, כשאני עסוקה במבחנים, בהגעה להישגים, קיבלתי הודעה שיש מחקר שנעשה בצרפת והוא יוכל לגלות בהריון אם העובר יהיה לקוי ראייה. לשם כך היה צורך בהריון, ואני כבר בת 40, כשמור שלי כבר סיימה י"ב והחלה לשרת בחצרים וזיו שלי כבר בת 15, אולם אני וחיים בחרנו להסתכן. בחרנו להסתכן מתוך ידיעה שיכול מאוד להיות שילדה נוספת, או ילד, יהיו עיוורים. הסיכון הזה נלקח מתוך חשיבה שהבנות שלי, בעתיד, תוכלנה ללדת ילדים בריאים - כמובן שהן בריאות, אבל ללא לקות ראייה. זו הייתה החלטה שקיבלנו בלב שלם, ואני שמחה עליה. כך נולדה לנו נעם, נעם המדהימה, תלמידת י"ב, בת 18. זה המקום גם לציין שמור שלי, בתי הבכורה, כיום בת 36, עורכת דין במקצועה, נשואה למאור ואם לאייל והילי; זיו בת 33, עובדת סוציאלית, מדריכת עובדים סוציאליים, אף היא בזוגיות מופלאה עם שרון ואם למאי וליאם. אני בוגרת תואר שני במשפטים, בוגרת לימודי תעודה במינהל עסקים ותעודות רבות נוספות. עם סיום לימודיי וטרם השבעתי לכנסת עבדתי במשך כ-12 שנים כעורכת דין מטעם הסיוע המשפטי במחוז דרום. ייצגתי נוער בסיכון, שימשתי אפוטרופוס לדין בכשרות משפטית, ייצגתי הורים שילדיהם הועברו מהבית או לחלופין הועברו למשפחות אומנה. כמו-כן ייצגתי בגירושין, ובעיקר השתדלתי להוביל להסכמים, ולשמחתי גם צלחתי הסכמי שלום בית. בין כל אלה חיפשתי את הדרך לשנות, להשפיע, מה שהביא אותי ליש עתיד. לראשונה פגשתי את יאיר לפיד בחוגי בית בתחילת דרכו והוקסמתי. הוקסמתי מהאישיות, האנושיות, המנהיגות הפשוטה שהזכירה לי את בגין. אני תושבת העיר שדרות, עיר מורכבת שספגה מטחי קסאמים, ויאיר היה הראשון להציע את עזרתו. יש עתיד היא מפלגה שיש בה חיבור בין כל החלקים השונים של העם - דתיים, מסורתיים, חילוניים - מפלגה של חייה ותן לחיות, מפלגה של שותפות. לכן התחברתי, לכן הובלתי את יש עתיד בשדרות - עיר ימנית מובהקת - ותאמינו לי, זה לא היה קל, אבל האמנתי בדרך. חזוני הוא להגיע עם כל הבסיס והכלים שצברתי במרוצת השנים, לפעול למען שדרות, עוטף עזה והפריפריה, לפעול למען אנשים עם צרכים מיוחדים ונוער בסיכון, לפעול נגד אלימות במשפחה. יש צורך בתוכניות טיפוליות במשפחה, יש מרכזי חוסן, אך זה לא מספיק; יש כל כך הרבה ילדים ומשפחות שמתמודדות עם תחושת התופת שחוו. זה לא מגיע להם, זה לא מגיע לנו. אני כאן כדי לפעול למען היהדות החופשית, למען החיבור בין כל חלקי העם אל מול המבקשים להפריד בינינו, להסית איש כנגד אחיו. בניגוד לתיאוריה של ד"ר אבישי בן חיים, תיאוריית ישראל השנייה, אני רוצה להבהיר: אין ישראל ראשונה, שנייה או שלישית, אין מקום לפילוג, כולנו אחים ואחיות. לסיום, כבוד יושב-ראש הכנסת, ברצוני להודות למשפחתי המדהימה, לכל הנוכחים, גיסתי רוזה, גיסי אלי, איציק אחי, שונטל, הנכדים המדהימים שלי, הילדים המדהימים שלי. כמו-כן, ברצוני להגיד תודה - תודה ליושב-ראש האופוזיציה חבר הכנסת יאיר לפיד, שהאמין; לכל חבריי במפלגת יש עתיד; המנטורים שלי חבר הכנסת ושר הרווחה לשעבר מאיר כהן, חברת הכנסת והשרה לשעבר אורנה ברביבאי וכל חבריי ביש עתיד. תודה, זכיתי בכם. ולכם, חברי הכנסת, שנכחתם והקשבתם. אני רק אסיים בבקשה ואומר שנאום זה מוקדש לחמותי הצדקת סימי ביטון, ששימשה לי גם כאם, שהלכה לעולמה לפני כחודשיים. היא הייתה מדהימה, היא הייתה אשת ישראל היפה, והנאום הזה מוקדש לה. תודה, תודה רבה, אדוני.