אודה, שלא פעם מצאתי עצמי חולק על החלטות של בית המשפט העליון. אך התנגדותי לא ירדה לביבי שפה עברית מובסת ומבוישת כדבריהם של המקטרגים על פסק הדין של אחד עשר שופטי בית המשפט העליון - "זו החלטה פרועה של בית משפט אשכנזי השונא ספרדים" ולקול המופקר הזה של אוהדי דרעי, אדם שהורשע בבית משפט, ניתנה במה להשמעה בפומבי. לדברי המקטרגים המופקרים רק שנאת האשכנזים לספרדים יכולה להשמיע בבית המשפט את ההחלטה, ש"מינוי דרעי מהווה פגיעה חמורה במעמד רשויות השלטון בישראל", כפי שהתבטאה נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות. לדבריהם, אך ורק שנאה לספרדים יש בדברי השופט יצחק עמית - "עדות לירידה ברף המוסריות שנבחרי ציבור מציבים לעצמם". ציער אותי, שדרעי עצמו לא הסתייג מהדברים הנלוזים של אוהדיו המאשימים את השופטים בשנאת אשכנזים לספרדים. ברור, שיש לכבד דעות של למעלה מארבע מאות אלף אזרחי מדינת ישראל, שהכירו את קורות חיי דרעי ונתנו קולם בקלפי למפלגה, שהוא זה העומד בראשה. אך יש גם להקשיב לדברי השופט דוד מינץ - "הטיעון שלפיו הציבור אמר את דברו אינו יכול לעמוד לטובתו". לראש מפלגה יש אחריות רבה, וכשממסך הטלוויזיה פורצת שנאה חסרת בלמים של אוהדיו, המטיחה בשופטי בית המשפט העליון פרץ שנאה של אשכנזים לספרדים, חייב ראש המפלגה להסתייג ממה שעלול רק להביא לתוצאות הרסניות. שתיקתו של דרעי לנוכח ההסתה המזוויעה נגד שופטים אשכנזים משתלבת עם קביעת השופטת יעל וילנר - "ההתנהלות של דרעי מבטאת זלזול בוטה בתהליך המשפטי". מה שמניע אותי להקליד שורות אלו במחשב נובע מכך, שלנגד עיני, היושב על ספסל בטיילת של בת ים, מתרחש אירוע שמאד מכאיב לי. לידי עוברת עתה קבוצה קטנה של אנשים, אחד מהם מחבק ספר תורה ומאמצו ללבו, ואחד מנופף בדגל ישראל ומגרונם נמלטת צעקה עזה בשפה עברית מבוישת ונכלמת - "בוז לבית המשפט האשכנזי".