קריאות ההסתה העדתיות של אנשי אריה דרעי נגד שופטי העליון, והכללת חאלד מכבוב בין האשכנזים כאילו היה איש חסידות גור, מעוררות תהיות רבות, שנגענו רק בחלק מהן. השעה מאוחרת מכדי לדון בהן. אך ראוי לציין כי המהומה נגד ההחלטה הנכונה והאמיצה של שופטי העליון, שדרעי אינו יכול להיות שר, מאפילה על אירוע בעל חשיבות מאיימת וחשובה לא פחות: שניים מבכירי הממשל האמריקני מגיעים בזה אחר זה לישראל להזהיר את בנימין נתניהו מן הצעדים שהוא עושה ביהודה ובשומרון כדי לרצות את בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר. הקטע המסעיר הוא כמובן מה שאירע היום בבג"ץ. הקטע החשוב הוא ש-90 מדינות קמו על ישראל בגלל סנקציות תמוהות שהטילה על הרשות הפלשתינית. ביבי ומרעיו חשבו שהתגובה הפלשתינית תטואטא אל מתחת לשטיח. אך לא. היא דוהרת לעבר בית הדין הבינלאומי בהאג. מדוע החלטת הממשלה להטיל סנקציות על הרשות הפלשתינית הייתה בבחינת רעות רוח? פשוט מאוד, מפני שהן לא הוטלו כתגובה על מעשה טרור אלא על מהלך מדיני (שגוי, לא מוצדק, אך זכותם של אבו מאזן ואנשיו לטעות). איש בעולם ממילא אינו מאמין לבנימין נתניהו. ובכל זאת, אי-אפשר לומר כי הפלשתינים מוזמנים למשא-ומתן הוגן, ולהעניש אותם כשהם נוקטים בצעד שאומנם המכעיס אותנו, אך אין בו טרור. ככה לא מנהלים משא-ומתן. עם זה אי-אפשר יהיה לקבל את תמיכת המדינות האוהדות אותנו, והן הולכות ופוחתות ככל ששלטון ביבי הולך ומתארך.