צבאה של טורקיה הוא השני בגודלו בנאט"ו, המדינה ממלאת תפקיד מרכזי בסוריה, חשיבותה גדלה בשל המלחמה באוקראינה – ומכאן הצורך לשים לב לבחירות לנשיאות ולפרלמנט, אשר יתקיימו ב-14 במאי השנה כפי שהודיע בשבוע שעבר הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן. תחת מנהיגותו התזזיתית מצויה טורקיה על סף אסון, והתנהגותו לקראת הבחירות עלולה להפוך אותה לדיקטטורה מוחלטת – מזהיר אקונומיסט. כאשר נבחר לראש הממשלה ב-2003, ארדואן נראה מבטיח. החילוניים חששו שמא הוא מוביל אג'נדה איסלמיסטית, אך מפלגת הצדק והפיתוח שלו לא יישמה אותה בצורה קיצונית מדי. בשנותיו הראשונות העניק ממשל ארדואן יציבות כלכלית ופוליטית שלא נראתה מזה עשרות שנים: דחיקת הגנרלים מהפוליטיקה, שגשוג כלכלי, הפסקת אש עם הכורדים. בשנת 2005 זכה בצדק בפרס שנמנע מכל קודמיו: פתיחת שיחות על הצטרפות לאיחוד האירופי. אולם, ככל ששלט יותר – ארדואן נהיה סמכותני יותר. אחרי 11 שנים כראש הממשלה נבחר לנשיא והפך משרה זו לדומיננטית. לאחר נסיון הפיכה ב-2016 הוא פיטר או אסר רבבות בני אדם, לעיתים קרובות ללא בסיס. ארדואן ריסק מוסדות בצורה שיטתית ומחק איזונים ובלמים, הפך את רוב התקשורת לתעמולה ממשלתית ולמעשה צנזר את האינטרנט. הוא זרק לכלא את מבקריו, סילק את יריביו במפלגה והפך את בתי המשפט לכלי נגד מתנגדיו. לקראת העשור השלישי לשלטונו, ארדואן יושב בארמון ענק ומחלק פקודות למי שמפחדים לומר לו כאשר הוא טועה. דעותיו האקסצנטריות הופכות למדיניות, כגון כפיית הבנק המרכזי להוריד את הריבית כדרך להילחם באינפלציה – שרק זינקה ל-64% - ורמת החיים צנחה. הבוחרים משיבים מלחמה שערה. לפני שלוש שנים הפסידה מפלגת הצדק והפיתוח את ראשותן של שלוש הערים הגדולות במדינה – איסטנבול, אנקרה ואיזמיר. סקרים מלמדים שארדואן עשוי להפסיד בבחירות לנשיאות, אם האופוזיציה תתלכד סביב מועמד אחד. אבל זה "אם" גדול, מדגיש אקונומיסט. ארדואן נחוש לשנות לטובתו את כללי המשחק. יריבו הבולט ביותר, ראש עיריית איסטנבול, אכרם איממוגלו, נשלח לכלא; ערעורו תלוי ועומד. הממשלה מבקשת מבית המשפט החוקתי לסגור את המפלגה הדמוקרטית העממית, הגדולה במפלגות הכורדיות, שרבים ממנהיגיה נמקים בכלא; האופוזיציה זקוקה לתמיכת הכורדים כדי להפיל את ארדואן. בגדול, הבחירות תחת ארדואן לא היו הוגנות אם כי היו חופשיות למדי ועם שיעור הצבעה גבוה. החשש הפעם הוא, שכאשר ארדואן חושש מתבוסה – הוא יבטיח שהבחירות לא יהיו חופשיות. מנהיגי המערב חייבים לדבר, טוען אקונומיסט. ארה"ב והאיחוד האירופי נמנעו פעמים רבות מלמתוח ביקורת על ארדואן, מחשש להרגיז בעל ברית מרכזי. ארדואן יכול לעורר סכסוכים טריטוריאליים עם קפריסין ויוון, להחמיר את המצב בסוריה, לאפשר ל-5 מיליון פליטים לעבור לאירופה, לחסום את הצטרפותן של שבדיה ופינלנד לנאט"ו. אבל טורקיה זקוקה למערב, בין היתר כדי להשיב יציבות כלשהי לכלכלתה הרעועה. למרות שהשיחות על ההצטרפות לאיחוד האירופי תקועות, היא מקווה לשדרג את מעטפת המכס שלה עם האיחוד. היא צריכה למצוא דרך לחדש את ההשקעות הזרות, היא תלויה בטכנולוגיה מערבית להגברת תפוקתה הנמוכה, והיא רוצה נשק מערבי ובמיוחד מטוסי קרב אמריקניים. טורקיה לא תוכל להשיג את כל אלו אם ארדואן יפנה את גבו לדמוקרטיה ויצטרף למועדון הרודנים. הדבר מעניק לו סיבה משמעותית להישאר בצד המערבי, וצריך להעניק למנהיגי המערב כוח מיקוח. ארדואן הוא בריון הרואה הססנות כגורם שהוא יכול לנצל לטובתו, וקשיחות כדרך למתוח את הגבולות כפי שעשה מול רבים משכניו במזרח התיכון. לפיכך, על מנהיגי המערב להראות לארדואן עד כמה התנהגותו מעסיקה אותם, בכך שידברו בפומבי ובצנעה עוד לפני הבחירות נגד מניעת התמודדותם של איממגולו והמפלגה הכורדית. אין זה מאוחר מכדי למשוך את ארדואן מפי התהום, אבל המערב חייב להזהיר אותו כעת.