אפתח ואומר שבדיוק מאותן סיבות שהתנגדתי לפירוק רשות השידור והקמת תאגיד חדש אני מתנגד לפירוק התאגיד, כפי שמתכנן שר התקשורת שאך זה נכנס לתפקידו. כבר אז ב-2014 הזהרתי את כל מי שתמך בפירוק רשות השידור שהמשמעות היא אחת - מעתה בכל פעם שפוליטיקאים יחושו מאוימים מהתוכן המשודר הם יניפו את החרב ויפעילו את הדחפור. אבל צהלת תומכי הפירוק ובהם קהילת היוצרים והמפיקים שרצו לקבל תקציבים ותקציבים גדולים יותר, גברה על זעקות השבר שלי ושל חברי. אני מביט היום בזעקות השבר שלהם שכעת הם זועקים, ולצד הרצון לומר "ראו הוזהרתם" אני מתייצב וזועק "פוליטיקאים, ידיכם מגועלות באינטרסים זרים, שחררו את השידור הציבורי לאלתר". פניה שמופנית גם לעיתונאים ועיתונאיות מבית וחוץ שתמכו במהלך ומקצתם גם השתלבו אחר כבוד בתאגיד שהוקם. כן, אני מצפה מכל היוצרות והיוצרים להביט בעיני עובדי רשות השידור ולומר "סליחה טעינו". זו לא בושה, מצדם של יוצרי תרבות להודות במעשה הלא ראוי שעשו. ויכוחים תמיד היו ותמיד יהיו, כן, אתם רציתם לעבוד וזו זכותכם המלאה, אך לא ראוי שתגרמו לעובדים אחרים לאבד את מטה לחמם ולעלוב בהם חדשים לבקרים. ההתנהגות שלכם אז אינה שונה מהתנהגותו של שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי ואחסוך מכם את הכותרות וכל היתר. ציפיה שגם חברים וחברות למקצוע יודו שהם טעו ובא לציון גואל. ומעבר לכל אלה חשוב שאזרחי מדינת ישראל יבינו ששידור ציבורי הוא חלק בלתי נפרד מביסוסה של דמוקרטיה. שידור ציבורי הוא העיניים והאזניים האזרחיות. אלה שנמצאות על המשמר ומאפשרות לכם לקבל מידע אמין נטול פניות של הון ושלטון. אבל האמינות תלויה גם בחירות של שליחי השידור הציבור, חרות שתושג ברגע שהפוליטיקאים לא יוכלו עוד לאיים על תקציבי השידור, כפי שעשו מאז ומתמיד ובוודאי לא על תכניו. הרעיון שעומד מאחורי השידור הציבורי הוא גוף תקשורת שתפקידו לשקף את המציאות ללא מורא תוך שמירה על עקרונות האתיקה, המוסר והחוק. השידור הציבורי חייב להיות במעמד זהה כמו של משרד מבקר המדינה, גוף שנבנה על-פי חוק ומאותו הרגע, נתון לניהול ציבורי, שקוף לעין הציבור. הנגיעה של הפוליטיקאים בשידור הציבורי חייבת להיות מינימלית, כדי לאפשר לגוף לתפקד ללא מורא והטיה. ברגע שהפוליטיקאים יבינו שאין להם חרב ביד, הם ירגעו ויבינו שהשידור הציבורי עצמאי ובידיו לתת קול גם לאלה שחושבים אחרת, שיח פתוח. כשפירקו את רשות השידור מובילי המהלך הפוליטי אמרו שכעת לאחר הפירוק הסתיימו הקשרים ההדוקים בין פוליטיקאים לשידור הציבורי. אמרו ובעצם הכריזו שכל ארגון שיעז לעצבן את הממשלה ימצא עצמו מפורק ומוחלף בחדש. זה מה שקורה כשמפעילים כוח פוליטי על גוף שאמור להיות עצמאי. חשוב לציין שבעד הפירוק הצביעו 45 ח"כים מהימין, חרדים, עבודה ושניים ממרצ. רק 11 התנגדו מרביתם מהשמאל, כולל מרצ והעבודה, אבל רק 11 שוחרי שידור ציבורי חופשי. זו הייתה הצבעה בנוכחות 57 חברות וחברי כנסת. אפילו לא חצי מהמליאה. אם נבחן את הרפורמה המשפטית נראה כי בימין יש חברי כנסת שרוצים שהשופטים יתמנו על-ידי חברי כנסת. מנקודת המוצא הזאת, כנראה, הם ירגעו כשימנו גם עיתונאיות ועיתונאים לשידור הציבורי. ועוד הערה לפני סיום, ב-2014 מכרו לנו את סיפור הפירוק של רשות השידור לציבור גם כקץ תשלום האגרה הידועה לשמצה. הפוליטיקאים נופפו בהכרזה הזאת וידעו שמדובר בשקר גס ובהונאה שכן בחוק התאגיד החדש, האגרה נגבית באמצעות אגרת הרכב. לכל בעלות ובעלי הרכבים מקצת מהכסף שאתם נדרשים לשלם, עובר אוטומטית לתקציב התאגיד. לא מאמינים הנה הציטוט מתוך האתר של משרד התחבורה: "סכום האגרה לתשלום מחושב על-פי הכתוב בשורה התואמת לקבוצה לה משתייך כלי הרכב, כפי שמצוין בצידו השמאלי של רישיון הרכב, ובהתאם לעמודה המתאימה לשנת עליית הרכב לכביש. לסכום זה יש להוסיף את התשלום הנוסף עבור תאגיד השידור הישראלי בסך 156 שקל". בקיצור על כל רכב אתם משלמים 156 שקלים. אני חושב שעל הציבור לממן את השידור, כי זה שייך לו ולא לפוליטיקאים. אני העליתי את הנקודה הזאת כדי להמחיש את השקר הגס שהופץ על-ידי פוליטיקאים, כדי להצדיק את המהלך הדורסני. ובמשפט סיום - עם כל הביקורת שיש לי על התקשורת, אומר למקבלי ההחלטות, טפלו בבעיות החברתיות, בחינוך, בבריאות, אל תחפשו את המטבע מתחת לפנס, שחררו את אחיזתכם בתאגיד השידור הציבורי.