השופטת: קארין ליבר-לוין, בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב

המועד: יום שני, 2.1.2023, שעה 09:30

הנושא: קדם-משפט

"לא הבנתי, היו כאן שני סכומים שלא מתחברים", אומרת השופטת קארין ליבר-לוין לבא-כוחו של התובע - עובד לשעבר בחברה פרטית הטוען שנפגע בעבודה. "אני באמת עכשיו רואה את זה" - עמוד נוסף שצורף לכתב התביעה. ליבר-לוין משלימה את דברי בא-כוח התובע, תוך בקיאות בפרטים. "בסדר, בסדר. 92 ימי מחלה. והם לא נדיבים, ביטוח לאומי; אני אומרת לך מניסיון". בא-כוח הנתבעת מציין שהביטוח הלאומי הכיר בימי הפגיעה בפועל, וליבר-לוין משיבה: "אם אתה מסתכל על אישורי המחלה שלו, זה נכון - ביטוח לאומי שילם. אבל יש לו אישורי מחלה אחרי ה-90 יום האלה ואת זה [המעסיק] צריך לשלם". בא-כוח הנתבעת נכנס לדבריה של ליבר-לוין, שאינה מעירה לו. לאחר עוד חילופי דברים בין עורכי הדין, ליבר-לוין מבקשת להתקדם: "השאלה היא האם הוא קיבל תשלום של אובדן כושר עבודה מחברת הביטוח. לאיזו תקופה? ממתי עד מתי? מה שהם מבקשים בגילוי מסמכים, לא צריך את כל הפרוצדורה שם, רק ממתי עד מתי הוא קיבל. לא צריך לפגוע בפרטיות שלו. רק ממתי עד מתי; אחר כך תטענו. השאלה אם יש הסכמה להגיש את האישור של חברת הביטוח לגבי התקופה לגביה שולם אובדן כושר עבודה". יש הסכמה, ליבר-לוין שוב בודקת את הפרטים תוך בקיאות באים ובא-כוח הנתבעת טוען שהאיש מנסה לקבל פיצוי משולש - מהביטוח הלאומי, מחברת הביטוח ומהמעסיקה. ליבר-לוין: "אני בטוחה שהביטוח הלאומי לא נדיב. הוא לא היה מאשר לו דמי פגיעה אם היה לו אובדן כושר עבודה, אז כנראה זה אפשרי. זאת שאלה משפטית. כתבנו הרבה הרבה הרבה, אמרנו הכל, מצוין".

"הוא קיבל את הזכויות שלו והלך"

ליבר-לוין ממשיכה: "יש לך אישורים מרופא תעסוקתי. זה לא כל כך פשוט. ראיתי את הטענה שלכם [הנתבעת]. זה לא שהוא הלך וטייל; הוא היה במחלה. אני באמת שואלת את עצמי אם אפשר לשלם ימי מחלה ואובדן כושר עבודה ביחד". הצדדים מתפרצים וליבר-לוין מנסה ללא הצלחה: "רגע, רבותי, תעצרו שנייה. תקשיבו, הוויכוח מאוד מעניין, אנחנו לא יכולים להכריע בו כרגע. יש כמה סוגיות. יש פרמיות ושכר. "יש עוד שאלה שאני חייבת לשאול: הוא התפטר אחרי התקופה הראשונה [של ההעסקה]. הוא לא זכאי לפיצויים על התקופה הראשונה. הוא קיבל את הזכויות שלו והלך. הוא עזב בנסיבות שלא מזכות אותו בפיצויי פיטורים. אז למה צריך לשלם לו פיצויים על התקופה הראשונה?". בא-כוחו משיב אך ליבר-לוין אינה משתכנעת: "אני לא חושבת שזה נכון. זה לא תלוי בגובה הנתק. זה תלוי בנסיבות סיום ההעסקה. התפטרת, חזרת - יש לך רצף, אבל לא פיצויי פיטורים. זה נשמע לי הגיוני". ליבר-לוין רוצה להתקדם. "אני רוצה להסביר כמה דברים. אנחנו צריכים לסיים. אין בעיה שהעובד יגיש אישור על תקופת אובדן כושר עבודה ושאתם תאתרו לוחות ביצוע. מחוץ לפרוטוקול אני אומרת שבעניין פיצויי הפיטורים אני חושבת שיש לתובע בעיה. בנושא של דמי המחלה - אני לא חושבת שהוא צריך להשיב [להחזיר למעסיקה] שום דבר, אלא אם כן יוכח שאי-אפשר לקבל כפל [פיצוי]. לגבי המשמרות - לנתבעת יש בעיה משמעותית. העבודה שלו הייתה פריקת מכולות. אין הסכם, זה קריטי. זו הייתה העבודה שלו". בא-כוח הנתבעת משיב, נכנס לדבריה של ליבר-לוין ולבסוף היא מצליחה לדבר: "למעשה אתה אומר שזה שווה ערך לשעות נוספות גלובליות, ולפי הפסיקה זה מחייב הסכם בכתב. ככל שאין הסכם בכתב - יש בעיה משפטית". בא-כוח הנתבעת מבקשת מליבר-לוין הצעת פשרה והיא עונה: "הוא יוותר על דמי מחלה? אני נותנת לך מתווה". בא-כוח הנתבעת: "יהיו הוכחות בעוד שנה [ולכן מוטב לתובע להתפשר כעת]". ליבר-לוין: "נכון, זה יהיה בעוד שנה. תנו לי לסכם, יש לי דיון שמתחיל בעוד חמש דקות, הדיון הזה כבר נמשך. אם אני צריכה לתת לך מתווה, אז התובע צריך לוותר על הפיצויים, הנתבעת צריכה לוותר על דמי המחלה, ובנושא הפרמיה [על שעות נוספות] - בקניית סיכון, וזה לעוד שנה - זה בסביבות 60,000 שקל. אני לא אומרת שתשלמו 60,000 שקל. עולה לצדדים ייצוג משפטי; כסף היום וכסף בעוד שנה יש לו ערך. תדברו ביניכם, אולי תגיעו להבנות. זה לא סכום קטן, אבל גם לא סכום גבוה. תדברו על זה".

"באיזו חנות היא עבדה? משהו"

התיק הבא: עובדת שטענה שהועסקה בידי חברת כוח אדם בחנות של קסטרו ולא קיבלה את כל המגיע לה. אבל התובעת איננה (היא עם בנה בבית חולים, טוענת בא-כוחה, וליבר-לוין מזכירה שצריך להגיש אישור רפואי) ומיד נראה שגם עורכת דינה לא ממש בעניינים. גם בא-כוח חברת כוח האדם שהעסיקה את התובעת לא טרח להגיע, לאחר שהגיש את כתב ההגנה רק באותו בוקר. באת כוח קסטרו מבקשת למחוק את הרשת מהתביעה, בטענה שהתובעת הועסקה כאמור בידי חברת כוח אדם וכלל אינה מוכרת לקסטרו. ליבר-לוין פונה לבאת כוח התובעת: "באיזו חנות היא עבדה? משהו". עורכת הדין אינה יודעת וליבר-לוין מגיבה בכעס מאופק ומוצדק לגמרי: "אני לא מבינה. מגישים תביעה בלי לדעת באלו סניפים היא עבדה? זה הבסיס. אי-אפשר לברר בלי זה. "ומה עם הנתבעת [חברת כוח האדם]? היה ביניכם איזשהו שיח להגיע להסכמות? לא ראיתי את כתב ההגנה [שכאמור הוגש רק שעה לפני הדיון]; היא [באת כוח קסטרו] אומרת שהיא [חברת כוח האדם] לוקחת אחריות, אז לא צריך למחוק את קסטרו? זה רק יגרום לתובעת הוצאות. היו לי לצערי תיקים שפסקתי לתובע סכומים שכולם קוזזו עם הוצאות ששולמו לצד שנגרר להליך. התובעת צריכה לקחת את זה בחשבון". אבל ליבר-לוין לא ממהרת להחליט. היא מורה לתובעת להגיש תוך חמישה ימים אישור רפואי בנוגע להיעדרותה מהדיון, "ולאחר מכן תוכרע הבקשה לפסיקת הוצאות. עד לאותו מועד תגיש התובעת הודעה בה תפרט באלו חנויות של הנתבעת 2 שובצה על-ידי הנתבעת 1". היא מציינת שטרם עיינה בכתב ההגנה של חברת כוח האדם וממשיכה: "לא ברור מדוע לא הייתה התייצבות מטעם נתבעת 1 ובא-כוחה מתבקש להגיש הודעה לתיק ביחס לכך". ליבר-לוין נותנת עוד כמה הוראות לגבי שאלות אליהן צריך להתייחס וקובעת שהתיק יוגש לעיונה ב-12.1.23. הצדדים מהתיק הקודם חוזרים ואומרים שלא הגיעו להסכמות. ליבר-לוין: "אתם רוצים לשתף אותי?" - כן, והם ממשיכים להתווכח. ליבר-לוין פונה לבא-כוח התובע: "אז הגעת ל-100,000 שקל. נו?" - הנתבעת הציעה 35,000 שקל. ליבר-לוין מציעה: "תסמיכו את בית הדין לטווח 90-55, 85-60, ותפטרו את עצמכם מהדבר הזה". היא פונה לבא-כוח התובע, ששוב נכנס לדבריה, ולבסוף מצליחה לדבר: "יש פה סיכון. אם אני לוקחת את דמי המחלה ורק חצי מהפרמיה, אני מגיעה ל-62. אלו הטווחים שדיברתי עליהם. יש פה עבודה, צריך ללמוד, לנתח משפטית, להשוות את הנתונים; להחשיב את זה כשעות נוספות - יכול להיות שיש בעיה. קונים סוג של סיכון. נראה לי לא רע לעשות את זה, אבל זה בידי הצדדים, לא בידי בית הדין. גם הדרך עולה כסף. יש לצדדים עבודת נמלים". הם יוצאים שוב, וכך גם המדור.

השורה התחתונה: ראשית ראויה לציון הקפדתה של ליבר-לוין על לוחות הזמנים, שאינה מובנת מאליה. היא בקיאה מאוד בפרטים, מנהלת את הדיונים ברוח נעימה ומצליחה לקדם אותם - גם אם באופן יחסי. דומה שהיה ראוי יותר שתמנע מעורכי דין כניסה לדבריה; זה לא מנומס וזה מפריע לניהול הדיון.

יעילות: 9.

מזג שיפוטי: 8.