ב-2000 הבין נשיא ארצות הברית דאז כי יש לעשות מאמץ אדיר למנוע את האינתיפאדה השנייה. הוא נתן יד ליוזמתו של אהוד ברק לכנס את ועידת קמפ דייוויד השנייה בהשתתפות יאסר ערפאת ואבו מאזן. הפלשתינים חששו. ביל קלינטון הבטיח להם כי לא ייטה לצד ישראל. כך היה. רק שבמהלך הוועידה נוכח קלינטון כי ברק מרחיק לכת במאמציו למנוע את חידוש האש ונכון לדון גם בעתיד ירושלים, ואילו יאסר ערפאת משקר שמעולם לא הייתה יישות עברית על הר-הבית. הנשיא האמריקני נדהם, שכן אם לא היה בית מקדש לא היה גם ישו הנוצרי להתהלך בין השולחנות במקום¹. כאשר התברר לו כי ערפאת הוא שקרן-בן-שקרן ויתר קלינטון על התחייבותו ובראיון עם אהוד יערי האשים כראוי את הנהגת הפלשתינים בהחמצת ההזדמנות להגיע להסכם במקום לחידוש האש. עתה אני בא להזכיר זאת ליצחק הרצוג. הוא מבין את גודל השבר בהפיכה השלטונית שיוזמים בנימין נתניהו ויריב לוין ושמחה רוטמן. אין כמותו שהתנסה בביבי ויודע כי הוא מרמה את אנתוני בלינקין ואת אנשי המשק והכלכלה וההייטק כאילו פניו להידברות. הרצוג מחזר אחריו. הנה ההזדמנות להידברות. אך ביבי חומק. הוא רוצה הכרעה פרלמנטרית וולגארית בסוגיית ההפיכה השלטונית, ולא משא-ומתן המבוסס על פשרה ורצון טוב. אביגדור ליברמן שמכיר את נתניהו טוב מן האחרים לגלג מראש כי פיו וליבו אינם שווים. הוא מבטיח ולא מקיים. אין מה לדבר איתו כי אינו רוצה. בדיוק כך. דפוס ההתנהגות חחוזר על עצמו. בשנת 2000 "השקרן-בו-שקרן" הפלשתיני. ב-2023 "השקרן-בן-שקרן" (לשונו של בצלאל סמוטריץ') הישראלי. ולכן הגיע תורו של הרצוג לנהוג כקלינטון, בוז'י בעקבות ביל. קם ושא דברך, אדוני הנשיא, אמור לעם ישראל ולעולם כולו, שנתניהו מאחז עיניים ואינו נענה להצעה לשקול בכובד ראש ובמשא-ומתן את השינויים הנחוצים במערכת המשפט. במלים פשוטות, בוז'י תהיה ביל.